סיפור חייהן הטראגי של דסי פפרמן בת ה-41 ונועה פלג אור בת ה-51 מכפר סבא, קשה וכואב. בתה התינוקת של נועה נפטרה ודסי פפרמן עברה אונס קשה, המכנה המשותף ביניהן הייתה השתיקה הנוראה שהן גזרו על עצמן. השבוע הן חברו לבימאית חני דוק מנירית והעלו הצגה "דברי אישה" בהתנדבות במקלט לנשים מוכות באזור השרון: "הבנו מאוחר מאוד שהמאבק העיקש שלנו לשתוק היה הרסני יותר מכל צעקה שהיינו צועקות".
קראו גם >>>>
שתיקה רועמת
שנים רבות הסתירו נועה פלג גלאור, בת 51 ואם לארבעה ילדים מכפר סבא ודסי פפרמן, ילידת אנגליה שחזרה בשאלה ומתגוררת בכפר סבא אף היא, את חוויותיהן האישיות והטרגיות. הן הכירו קודם במסגרת עבודה משותפת בבית ספר, אך לא חלמו שיום אחד הן ישתפו פעולה ויחשפו את כל הכאב הנורא שהיה אצור בתוכן. באמצעות הבמאית חני דוק, חברה משותפת שלהן, הן קיבלו אומץ והחליטו להשמיע את קולן בהצגה יחודית בפומבי. "הרגשתי שיש כאן סיפור גדול של שתי נשים עוצמתיות, שיכול להתחבר למופע בימתי מיוחד ובלתי נשכח", אומרת חני, "מהופעת במה זה הפך עבורנו לשליחות".
וכך אחרי עשרות שנים של שתיקה, לראשונה פותחות השתיים את סגור ליבן בראיון משותף: "גדלתי במשפחה שבה אבא שלי, ניצול שואה, שתק כל הזמן", מספרת נועה, "לפעמים השתיקות נמשכו כמה ימים. כדי שיתחיל לדבר היינו צריכים להתחנף ולרצות אותו כל הזמן. חוץ מזה, אני הייתי הבכורה, די עצמאית, וגם אני גזרתי על עצמי איזו שתיקה, נמנעתי מלשתף את כולם בבעיות והקשיים שלי. זה נגרר כמובן גם לשתיקות ממושכות במערכת היחסים שלי. הנישואים שלי לוו בהרבה שתיקות ופערים שהלכו והצטברו. גם לצערי, אירועים דרמטיים בחיינו תמיד לוו בשתיקה והדחקה נוראה.
"לא דיברנו בינינו, לא שיתפנו, אפילו לא על האתגר שבהתמודדות עם ילד אוטיסט, שזה אל"ף בית. והשיא כמובן, השתיקה הגדולה שגזרנו על עצמנו מרצון אחרי שאיבדנו את בתנו התינוקת שנפטרה ארבעה ימים לאחר הלידה עקב חיידק. למעשה, שתקתי את המקרה הזה במשך 19 שנים עד היום בראיון ובהצגה. הגעתי למסקנה שאני חייבת לצעוק את כאבי, שאני חייבת לשתף, שאני חייבת לדבר".
והיום את שותקת?
"מזמן כבר לא. היום אני מטפלת בתחום שיקום הקול. עד היום אני כל כך נזהרת משתיקות עם ילדיי, למרות שלפעמים זו הדרך הקלה והפשוטה יותר, אך לטווח הארוך זהו נזק נוראי. אני מבינה ששתיקה יכולה להיות ממש אלימה. אחת התובנות המשמעותיות היא שהשתיקה בחיי הביאה אותי למצב בריאותי מעורער ותחושות שיתוק".
טראומה מינית
בקשב רב מאזינה דסי פפרמן, בת 41, אמא לשלושה ילדים, נשואה בשנית לנדב שלו יש שני ילדים, לחברתה נועה. החיבור בינה לבין נועה וחני נוצר בעקבות עבודתן המשותפת באותו בית ספר במשך כעשר שנים. "מבלי ששמנו לב, תוך כדי עבודה על הטקסטים למופע, קלטנו לפתע שאנו מדברות זו את זו – למרות שסיפורי החיים שלנו לא משיקים. אנחנו לא רק מדברות את עצמנו, אלא גם את הסיפור של נשים רבות. בעבודה על ההצגה הבנו שמדובר בשליחות גדולה מאיתנו".
דסי נולדה באנגליה ובגיל שמונה חודשים עלתה משפחתה לארץ, הוריה החלו בתהליך התחרדות ואף עברו לירושלים. אביה נפטר כשהייתה בת 13, וכך אמה נותרה לבדה עם שמונה ילדות. החיים היו קשים עבור הנערה המתבגרת והגיעו לנקודה שהיתה מרסקת כל מי שחוותה אותה. "כשהייתי בכיתה י"ב עברתי את מה שאני היום יודעת לכנות: 'אונס'. מאותו רגע גזרתי על עצמי שתיקה, וזה מה שגרם לי לחשוב שאני אשמה כיון ששתקתי. אם שתקתי, הרי שזאת הסכמה ולכן זה קרה לי. התמונה של אותה סיטואציה נמצאת תמיד בראש שלי, ואין רחמים. אני יכולה לראות בכל פעם באופן שונה כיצד זה צבע את חיי מאז ועד היום".
בסוף כיתה י"ב היא עזבה את החינוך החרדי, ובעקבות המשבר שעברה עזבה את השכונה ועשתה שירות לאומי, היחידה מכל השכבה שלה ובסופו התחתנה עם האדם הראשון שהציע לה נישואין. הם התגרשו אחרי 15 שנה עם שלושה ילדים. "הנישואין שלנו היו כישלון מפואר שנוצר בקלות כששני אנשים שבורחים ממשהו מנסים לבנות משהו חדש. כשהתגרשתי גם יצאתי בשאלה ואני מגדירה את עצמי היום כחילונית".
גם דסי פנתה לתחום הטיפול ומטפלת בשיטת תטא הילינג, שאליה הגיעה במקרה, כשהכירה את בן זוגה נדב: "כשעברנו לגור יחד סבלתי ממצב רפואי שדרדר את איכות חיי, אך הרפואה הקונבנציונלית לא מצאה לו פתרון. הגעתי לטיפול אצל חברה ולאחר שני מפגשים הייתי אדם חדש ופגשתי את שורש הבעיה. הבנתי שאני שותקת כבר 20 שנה ושהשתיקה שלי הכניסה את הגוף שלי לסטרס קשה מאוד. הידיעה שכעת אני בזוגיות תומכת, שלמדתי לדבר, שאני יכולה לבטוח בעצמי ובאיש שלי, אפשרה לי ריפוי. השינוי היה מיידי עד שפשוט הלכתי ללמוד את השיטה. כיום, אני עצמי מטפלת באנשים בעזרת שיטה זו".
ואיך התגברת על השתיקה?
"במשך 20 שנה שתקתי. את הדיבור העברתי לבית הספר שבו הייתי מורה. בערב שבת אחד, כחצי שנה אחרי שהגרוש שלי עזב אותי, הייתה לי שבת שקטה ללא ילדים. דווקא השקט הזה הציף בי את כל מה ששתקתי כל כך הרבה שנים. אז הבנתי שהמאבק לשתוק הרס הרבה יותר מכל צעקה שאולי הייתי צועקת ושאין לי את מי להאשים בכלום. הייתי כל כך רגילה להאשים את הגרוש שלי בהכל ופתאום לא היה את מי להאשים. באותה שבת בכיתי את מי שהייתי פעם. בסוף אותה שבת נרשמתי לקורס כתיבה עם הסופרת שהרה בלאו וכתבתי שיר שנקרא: 'ישבתי שבעה' שבסופה קברתי את האישה שהייתי ולמדתי סוף סוף לדבר".
ההשראה: רצח מיכל סלה ז"ל
"ההצגה שלנו נולדה בעקבות השיר 'דברי אשה', שאותו כתבתי בהשפעת הצפייה ב'עובדה' שעסקה ברצח הנורא של מיכל סלה ז"ל ובנסיבות הנוראיות שקדמו לו. התכנים והמראות לא נתנו לי מנוח וכך תוך מספר ימים השיר יצא לאור", כך מתארת הבימאית חני דוק את הולדת ההצגה. "הקשבתי לשיר וצפיתי בקליפ שלו והחלטתי לחבר בין דסי לבין נועה שאותן אני מכירה כבר כמה שנים, שבמהלכן נחשפתי לכתיבתן ולשירים שנועה כתבה והלחינה. מאותו הרגע זרמו הטקסטים ונבחרו הקטעים המהווים מוטיב מרכזי בהצגה. ההצגה היא למעשה מופע מוזיקלי, שבה נועה ודסי מציגות את סיפור חייהן המרתק ואף עוברות מסע מטלטל ומעצים בין אתגרים, התרסקויות, בנייה מחודשת של זהות עצמית, שמחה ותקווה. נוצרה כימיה מדהימה בין שלושתנו שהובילה לתוצר הסופי של ההצגה. עבדתי איתן בהדרגה עד שקילפנו קליפה אחר קליפה. עברנו יחד תהליך מדהים של ריפוי והתפתחות עבור שלושתנו". בסיום ההצגה נערכת שיחה עם הקהל, שמאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם. "אני מרגישה שאנו נותנות אומץ לאנשים לדבר, להבין שאינם לבד ושיש עוד אנשים שעוברים חוויות מורכבות, ובעיקר לדעת שתמיד יש תקווה ומקום לשיקום ולצמיחה".
