בתיה לבל תושבת כפר סבא שניצלה בנס מפיגוע ברחוב ויצמן ביום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 2020 מוטרדת מאוד. השבוע, בשיחה עם "ידיעות השרון" היא אומרת: "בכל פעם שאני שומעת על פיגוע, אני קופאת במקום. אני חוזרת לגיהינום ההוא מלפני שנתיים. הכל חוזר אליי".
קראו גם >>>>
מראות הפיגועים האחרונים, כולל זה באלעד בו נרצחו שלושה במכות גרזן, מחזירות אותה אחורה לרגעים ההם: כזכור, ביום הזיכרון ההוא הצטייד המחבל מוחמד רישה בסכין בעלת להב באורך כ-15 ס"מ, ולאחר שיחה קצרה אותה יזם עם לבל (63) במטרה לוודא כי היא אכן ישראלית ויהודיה – הוציא את הסכין, הסתער עליה כשהפנתה אליו את גבה ודקר אותה פעמים רבות. המחבל המשיך לדקור אותה גם לאחר שנשברה ידית האחיזה של הסכין וכשהוא אוחז בחוזקה אך ורק בלהב הסכין שנותר בידו. על פי כתב האישום שהוגש לבית המשפט "גמלה בליבו של הנאשם, שוהה בלתי חוקי, ההחלטה לרצוח יהודי ישראלי מתוך רצונו להיות 'שאהיד', הוא עשה כל שלאל ידו במטרה להוציא את מעשה הטרור אל הפועל והפגין קור רוח קיצוני במעשיו".
"אני עברתי 13 ניסיונות רצח", אומרת לבל השבוע, "ראיתי את המוות בעיניים. ראיתי את האכזריות הבלתי נתפסת. הייתי אישה שלווה פעם, מלאת סובלנות וסבלנות, היום אני כמעט שבר כלי. מנסה לאחות את השברים מחדש, של מה שהייתה בתיה, למה שהיא היום. וזה לא קל. זה עדיין טרי, והפיגועים האלו מגרדים שוב את הפצעים שמנסים להגליד במקצת".
את זוכרת מה היה שם?
"איך אפשר שלא. הפיגוע התקיים בזמן שישראל מתייחדת עם נופליה ביום הזכרון. אנחנו הורדנו את הדגלים לחצי התורן, והערבים הרימו את דגל השנאה והג'יהאד שלהם. אנייצאתי מהבית שלי לקניון G בכפר סבא. כאשר חזרתי עמדתי בתחנת אוטובוס. תוך כדי המתנה, הגיע המחבל שחצה את הכביש והתמקם מאחוריי. שאלתי אותו שאלה. האם יש אוטובוסים? והוא אמר לי: 'אוטובוסים יש'. אחרי כמה שניות הוא התנפל והסתער עלי.
"הרגשתי מכה חזקה בגולגולת שממנה ניתן להבין כי עוד רגע אני אפול על הארץ ולא אקום. הסתכלתי אליו בתדהמה, הרמתי את היד כדי להוריד את האגרופים שלו. לא הבנתי איפה זה בא לי. לא הבנתי מה עשיתי רע. הבנתי שאני נמצאת במלכודת מוות. העיניים שלו היו עיניים של שנאה אכזרית. הן היו מפוקסות חדורות מטרה עם קור מקפיא שכל אחד יכול להבין לאן זה הולך. ראיתי שאין לי סיכוי לעמוד מולו. עם בדל כוחותיי כאשר גופי חש צמרמורת, רצתי לכביש כאשר ידעתי שעוברות הרבה מכוניות. הייתי מודעת לזה שאני יכולה להידרס אבל הפחד להישאר באותו מקום לא איפשר לי להישאר שם.
"תוך כדי זה שנמלטתי, ההוא המשיך לתת לי מכות. אני חשבתי שאלה אגרופים אבל לא הבנתי למה יש לי פרץ של דם. פרצי הדם גרמו לי לאי יציבות ואיבוד שליטה על עצמי והתמוטטתי על הכביש. היה לי זיק של תקווה שברגע שהוא יראה שהוא נחשף לעיני כל הוא יברח. לא רק שהוא לא ברח, אלא הוא המשיך לדקור אותי עם סכין. הוא המשיך לדקור אותי הרבה פעמים שאני מונחת בתוך שלוליות דם. כולם ראו את הדם על הכביש. הייתי נגיעה מהמוות. כל השתלשלות הדברים הייתה מהירה מאוד בזמן מאוד קצר. סגרתי את העיניים ושמעתי שתי יריות באוויר ואז פתחתי אותן וראיתי מישהו שירה בו שתי יריות. הייתי מופתעת שמישהו ניטרל אותו. עד שהאיש הגיע אליו וירה הוא המשיך לדקור ולדקור ולדקור עם טירוף בעיניים. כאשר אני מלאה בדם ראיתי את הסכין מלאה בדם לידי והנחתי שזה הדם שלי. ניסו לעצור לי את הדם. אני זוכרת שאספו בזירה ראיות ואז הובלתי לבית חולים מאיר. כאשר הגעתי לבית החולים הייתי במצב קשה מאוד כי אבדתי הרבה דם. טמפרטורת הגוף שלי הייתה 34 מעלות צלזיוס".
ואיך את היום?
"זו טראומה קשה. יש לי כאבי ראש ענקיים עד היום ואני ישנה שעות על גבי שעות. זה לא עובר וזה משתק אותי, אני לא יכולה לעשות דברים. אני סובלת מקשיי הליכה. עליתי הרבה במשקל והסוכרת שלי חזרה. זה סיפור מטלטל. המחבל לא חשב שאצא חיה מהאירוע. הוא רצה לרצוח. ולא רק הוא, רבים מבני עמו מנסים לרצוח אותנו והגיע הזמן שנתפכח, הגיע הזמן להכיר במציאות שאנחנו עדיין במלחמת קיום, במלחמת עצמאות, רואים את זה כל יום. אני ראיתי את הרוע שלו, זה הרוע שמוביל שני ערבים להכות בגרזנים שלושה יהודים. זה אכזריות בלתי נתפסת.
"הייתי אישה סובלנית פעם, רודפת שלום ושלווה, וככה גם חינכתי את הילדים שלי. הבת שלי הייתה אחת מאלו שנבחרו להצטרף לנשיא שמעון פרס ז"ל בכנס בינלאומי על סבלנות וסובלנות. היא קיבלה את זה מהבית, אבל היום אני מבינה שאיתם אין מה לדבר, הם רוצים לרצוח אותנו. תראה איך הם מסתובבים בכפר סבא, במקומות העבודה שלי בהרצליה, הם לא מפחדים בכלל, הם חושבים שאנחנו בכלל מפריעים להם, הם לא מתביישים, לא פוחדים, כלום.
"הגיע הזמן שממשלת ישראל תתעשת מייד ויקימו את המשמר הלאומי. הגיע הזמן לחנך את תלמידי התיכון שלפני גיוס שהם הולכים לשירות צבאי שהוא קיומי והגנה על משפחתם, על הבית שלהם, מול אויבים שמסתננים וחיים בתוכנו, ולא רוצים אותנו פה. הם באמת מרגישים שפלשנו להם למטבח, ולסלון. ככה אי אפשר להמשיך יותר".
את מפחדת מאז להסתובב ברחוב?
"כן, אומנם אני לא מסתגרת חלילה, אבל מביטה כל הזמן קדימה ואחורה. לא רק אני. אני שומעת מהשכנות, מהחברות, בכלל מתושבים בבתי קפה, שהם מאוד מפחדים. חלק התחילו להתעניין ברכישת נשק, חלק מעדיפים לדחות טיולים, הרבה מאוד חוששים ללכת אפילו לקניון".
איך לדעתך זה יסתיים?
"רק שנתאחד כולנו כעם אחד זה ייפתר. כל עוד לא נעשה את הסוויץ' הזה בראש, כולנו, לא רק הממשלה, אלא כלנו יחד נתאחד ונבין מי האויב האכזר שמולנו, לא תהיה כאן שלווה".
