כשהשוטר רס"ל ראובן בן פרש (26) התעורר לקול האזעקות ב-7 באוקטובר, הוא היה בבית הוריו באשקלון. במקום לנוע למרכז הארץ, לכיוון רעייתו שהייתה אצל הוריה בגדרה, הוא שעט דרומה בכפכפים וגופייה כשהוא חמוש בנשקו ובו 15 כדורים בלבד.
"מזה שלוש שנים אני שוטר במחוז דרום, ביחידה כלל ארצית שעוסקת בבנייה בלתי חוקית ובהפרות סדר", הוא מספר. "ברגע שקבלתי התראה על חדירה ודאית משטח הרצועה הבנתי שמשהו קיצוני קורה. ההורים נבהלו כשהבינו שאני יוצא לכיוון, אבל הבינו שזה התפקיד שלי. לקחתי את מפתחות הרכב מדודה שלי וירדתי לחנייה. כבר שם נפל טיל בסמוך אליי. למזלי הרכב של דודתי לא נפגע. למרות שבקושי היה דלק במיכל, התנעתי ונסעתי".
הג'יפ מצומת הנגב
תוך זמן קצר בן פרש כבר לא היה מוטרד ממיכל הדלק והתמקד בהצלת חיים. "בשער הנגב נכנסתי היישר למארב של עשרה מחבלים. למזלי נהגתי עם אקדח טעון והתחיל קרב יריות. אני לא יודע בכמה מחבלים פגעתי, אבל מהר מאוד חטפתי כדור שקרע לי את יד ימין. מיד אחר כך חטפתי כדור שפוצץ לי את רגל שמאל. לחצתי על הגז וכשהתחלתי להתרחק, הם ירו לי בגב עוד שלושה כדורים. המשכתי ליכין, שם פגשתי אזרחים ושלושה מג"בניקים. ידעתי שיצאתי מכלל פעילות, לכן העברתי לאחת הלוחמות את האקדח שלי ואזרחים באו לסייע לי. באותו רגע הג'יפ מצומת הנגב הסתער לכיווננו, כנראה ביצע אחריי מרדף מבלי שידעתי. נכנסתי חזרה לרכב והמשכתי לנהוג. רק הודות לאדרנלין יכולתי להמשיך לתפקד".
קראו גם:
חוסם עורקים בתחנת דלק
בן פרש הגיע ליושיביה ליד נתיבות, שם הרכב חסר הדלק, שספג קליעים רבים, שבק חיים. למזלו הוא נעצר סמוך למספר מבלים שנמלטו מהנובה. "הם ניסו לסייע לי, עשו לי חוסם עורקים ופינו אותי לבית החולים סורוקה. בדרך התקשרתי לאשתי טל, הייתי מאוד רגוע, אמרתי לה שנפצעתי אבל אני בסדר. גם לאבא שלי התקשרתי, ולמרות שדיברתי בנחת, הרגשתי שאני נפרד מהם, שזו השיחה האחרונה שלנו".
בן פרש היה בין הפצועים הראשונים שפונו לסורוקה, לחדר ההלם הריק, שתוך שעות התמלא עד אפס מקום. "בשעה 8:30 כבר קיבלתי טיפול רפואי", הוא אומר. "זמן קצר מאוחר יותר העבירו אותי לאסף הרופא, שם הצילו לי את הרגל, כי בהתחלה אמרו שצריך לקטוע אותה. נשארתי שם 50 יום באשפוז, כל הרגל שלי ברזלים. משם עברתי לשיבא עד אפריל. עכשיו אני בשיקום יום בהרצפלד. יש לי עדיין קליע בגב ומחכה לי שיקום ארוך וקשה".
יש מחשבות על מה תעשה אחרי שתסיים עם הטיפולים?
"כרגע אני מתגורר בגדרה ומתרכז בעיקר בהחלמה שלי. הטיפולים וכל הכרוך בהם דורשים ממני הרבה ריכוז ואני משקיע שם 98 אחוז מעצמי. בעתיד אני רוצה לטייל ולנקות את הראש, אולי לטוס למזרח או לארצות הברית. אני לא רוצה לדבר על המחשבות שלי מהיום הזה, איבדתי חברים רבים ב-7 באוקטובר, המפק"צ שלי, אמין אחונדוב ז"ל, חברים שהיו בנובה וחבר שהיה בבארי".
"זה נותן לי דרייב להמשיך לעבוד קשה, להצליח להחלים. הדבר היחיד שאני מאחל לנו זה שנפסיק לריב. בשיקום אתה בחדר עם דרוזי, בדואי ובחור מהשומרון, כולם יחד תחת אתה מטרייה. כמחצית מהצוות הרפואי כאן מהמגזר הערבי ואין מקום לדעות פוליטיות. המטרה היחידה של כולנו צריכה להיות למנוע אסון נוסף, אבל לצערי תמיד מפלגים בינינו. בשעת לחימה אף אחד לא בדק אם אני ימני, שמאלני יהודי או חרדי, פשוט ירו בי".
