"היום אני הרבה יותר אופטימי, הצלחתי שלא לשקוע, שלא לרדת לתהומות שלא ניתן לצאת מהן, אפשר לומר שאחרי שנים של סבל ניתן אולי לסכם שאני חי, שורד ומתפקד, דבר שלצערי רבים אחרים במצבי לא זכו לו. זהו יום עצמאות שלי".
אחרי כמעט 30 שנה של הדחקה, התקפי חרדה, פאניקה, התמוטטויות ודכאונות שנגרמו עקב שירותו ביחידת העילית בה שירת, ישי רון מכפר סבא, היום בן 50, חושף מה עבר עליו בצל העננה הכבדה שליוותה אותו במהלך מרבית שנותיו.
"אין מרפא"
בימים שבהם ימי הזיכרון והעצמאות סמוכים, צהלות השמחה מתערבבות בדמעות היגון, והזיקוקים והשאון ברחובות חודרים גם לבתים של הלומי הקרב המצטנפים בכאבם, נשמע קול אחד, ברור וחזק, שלא מתבייש במה שעבר ומבקש מכולנו לשמוח במה שיש, גם כשזה כואב: "הגיע הזמן שיבינו שהלום קרב, אדם שעבר פוסט טראומה, הוא פצוע צה"ל כמו כל הפצועים, למעשה זו הפציעה הכי נפוצה. זו פציעה שלצערי אין לה מרפא, לפחות לא שאני יודע עליו, אבל אם מטפלים בה נכון, אפשר להתנהל בחיים רגילים, אפשר לראות גם ימי שמש אביבית בין ימים מעוננים".
בריאיון חושפני, לרגל הוצאת ספרו "כלב" (ראו מסגרת) מתאר רון בפירוט מצמרר כיצד הנער שגדל בהוד השרון בילדות המאושרת, מגיע ליחידת דובדבן כמסתערב, ומשם הוא כבר לא יחזור להיות אותו ישי.
הוא גם יספר על הרגע ההוא, המכונן, שלא ירפה ממנו, שבו נגלה לפניו המחזה של עשרות ילדים ובני נוער שכובים ירויים ברחוב הארור ההוא בחברון.
רון נולד למשפחה פטריוטית בת שש נפשות. אביו היה אומן, בוגר בצלאל שעבד לפרנסתו בתעשייה האווירית, אימו הייתה מורה בפנימיית הדסים. הוא עצמו למד בתיכון מוסינזון "כמו כל נער מתבגר של שנות השמונים, בלי אינטרנט, ועם הרבה אחווה, ושדות מוריקים".
הוא התגייס ליחידת דובדבן, יחידת המסתערבים האימתנית של שנות האינתיפדה הראשונה. "אז לא היה גוגל כדי לבדוק לאן אתה הולך, שמענו קרבי, שירות משמעותי, והלכנו", הוא מספר.
כבר בטירונות הוא החל לשרת בשטחים, בעיקר בפעילות יזומות יחד עם חבריו ליחידה: "בזמנו, היום אני חושב שזה אחרת לגמרי, היחידה שלנו הייתה מאוד אגרסיבית ומבחינה מודיעינית ביקשו מאיתנו לתחזק את זה. כלומר שהערבים שגם כך פחדו מהיחידה הזו, יפחדו ממנה יותר. זו הייתה המטרה המוצהרת, וכך גם התנהלנו".
תמונות אימה
במסגרת התנהלות זו, שני אירועים משמעותיים חרכו את נפשו והותירו צלקת: "באירוע הראשון היינו בפעילות יזומה בחברון. אני ועוד חבר בצוות הוצבנו בג'יפ פיתיון, בזמן ששאר הצוות הלך לפעילות מסוימת. המטרה הייתה להסיט את המקומיים אלינו, והם אכן החלו להתאסף ולזרוק על הג'יפ אבנים מרחוק, הצוות התעכב, והם ראו שאנחנו לא מגיבים והתקרבו עוד. מרגע לרגע החל להתאסף המון רב, עשרות, האבנים הפכו לבלוקים, לברזלים, מה לא, הם ממש הגיעו קרוב לג'יפ. התחלנו לחשוש שאנחנו לפני לינץ' וכל רגע קראנו לצוות שהתעכב שיגיע כבר. בקבוקי התבערה כבר נחתו על הג'יפ וסביבותיו. זה היה נורא ואיום. ואז שמענו יריות.
"יצאנו עם נשקים שלופים, והדבר שנחשף מול עיניי היה מחריד. עשרות מההמון נורו והיו שכובים על הרצפה. הדם זרם בכל מקום, זעקות השבר היו ברקע. הצוות שחזר ראה את ההמון צובא על הג'יפ והחל לירות. זכור לי שהחובש שלנו בא לאיזה נער כדי לעשות לו החייאה ויצאה לו מזרקה של דם מהפה. רבים מהפצועים שנורו, ואני מדבר גם על ילדים כן, ביקשו מים שנמהלו בדם שעליהם. זה מחזה שלא ניתן לשכוח.
"במקרה אחר, גם בחברון בפעילות יזומה, יריתי בשוגג ברגלו של חבר שלי, הקליע נכנס בירך ויצא בברך. הייתי בטוח שעשיתי אותו נכה לכל החיים, אני לא מאחל לאף אחד את אותם רגעי אימה, פחד וייסורי מצפון בדרך לבית החולים עד שנודע לי כעבור כמה שעות שהוא ייצא מזה. אגב, אז אפילו לא נפתחה חקירה על הנושא. כנראה הצבא חשב שזה שגרתי שיורים על החבר בשוגג במהלך פעילות מבצעית".
למרות אירועים אלו, שלמפרע התברר כי היו משמעותיים מאוד בחייו של רון, הוא הדחיק ולא ייחס להם משמעות מיוחדת: "ככה זה היה אז, השירות עבר רגיל, מה שכן יש לציין אולי שרבים מאיתנו היו שותים אלכוהול, היו גם כאלו שעישנו, הכל כדי להקהות את ההתמודדות, לברוח מהמציאות. אחרי השחרור התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, עבדתי כסגן הקב"ט הראשי בבית חולים מאיר, הכרתי את אשתי האהובה אלינור, התחתנו, הבאנו את איליי בננו הבכור היום בן 23 (מאוחר יתר נוספו עוד שני בנים, יהלי בן ה-19 ורואי בן ה-18). מה שכן, מרגע השחרור ובמהך כל השנים הללו עישנתי גראס וחשיש בכמויות מטורפות. עישון מה שנקרא כבד כבד. אבל חוצמזה לא היה משהו שרמז לבאות".
סיוטים בלילה
"אמרתי שלא היה משהו אבל זה לא מדויק. אלינור אשתי הייתה אומרת לי שבלילות הייתי צועק וצורח, היו לי הרבה סיוטים, זה אני זוכר, בהרבה פעמים גם הם לוו באלימות מתוך שינה, יצא כמה מקרים שהייתי מכה את אשתי מתוך שינה, ומתעורר בבהלה, ומתנצל על הסיוט. אלינור הייתה אומרת לי שאני נראה בפוסט טראומה, אפילו גיחכתי ופטרתי את זה בכלום"
איך הבנת שכן מדובר בפוסט טראומה?
"הכול השתנה בסביבות תחילת שנות ה-30 שלי. זה התחיל בהתקפי חרדה נוראיים, לא ידעתי מה זה. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. החרדות פשוט גמרו אותי, את התפקוד שלי. המנעד היה מאוד רחב, חרדות נוראיות. אני חשבתי שזה שייך לעישון הגראס הכבד שלי, והלכתי לפסיכיאטר, הוא אמר לי שאני חייב להפסיק, הפסקתי כמובן, וזה תהליך גמילה לא פשוט, אחרי כמה חודשים התאזנתי. בינתיים אני ואשתי פתחנו עסק שנקרא "סימפלי גוד" (מוצרים לתינוקות, מותג הבית של שילב א.א) ובעקבותיו התרבו נסיעותיי לחו"ל. בטיסות העסקים האלו, ואני מדבר איתך שאני נקי כבר מעישון זמן רב, התחלתי לחטוף התקפי פאניקה חוזרים ונשנים שלא היו מרפים גם כשהייתי חוזר. הבנתי שמשהו לא בסדר וזה לא משהו שקשור לגראס, תבין ־ עד אז וגם בזמן ההתקפים, לא העליתי בדעתי שזה קשור לצבא, למרות הערותיה של אשתי. זה היה נראה לי כל כך לא שייך. הועמסתי בתרופות פסיכיאטריות, מכל מיני סוגים, להרגעה, והתנהלתי פחות או יותר. ואז הגיעה הקורונה, שהייתה למעשה הקטליזטור לכל מי שיש לו הפרעות נפשיות. הפסדנו מאות אלפי שקלים, הסתגרנו בבית. במקביל, נפתחה קבוצת ווטסאפ של חברי היחידה שלנו בדובדבן, התקשקשנו שם, וכשאפשר היה, החלטנו להיפגש לראשונה מאז השחרור. הגעתי לשם, פגשתי אפילו את זה שיריתי בו, הזכרנו נשכחות, גם את האירוע ההוא עם הילדים, ומשום מה הרגשתי לחץ וסטרס ולא הצלחתי להסביר אותו.
"כשחזרתי הביתה, אלינור ראתה שאני 'על הפנים'. מרגע זה והלאה התחלתי לשקוע לתוך עצמי, ככה במשך כמה שבועות, עד שחוויתי התמוטטות נפשית, שום תרופה לא עזרה, שום הרגעה לא עזרה. אז נפל לי לראשונה ההבנה שהכל קשור לשירות, שהכל נבע משם, והתחלתי טיפול מציל חיים".
הכתיבה וההצלה
כשהוא במצב נפשי איום, שבר כלי, הכיר בו משרד הביטחון כהלום קרב והעניק לו נכות צמיתה: "הם נתנו מעטפת שלמה שכוללת הרבה טיפולים, גם כאלו חדשניים, שאני מתמודד איתם יום יום. הם גם מעניקים טיפולים פסיכולוגיים לבני המשפחה.
"במקביל בעצת הפסיכיאטר כתבתי רומן שזכה לתגובות לא נורמליות שבעזרתו אני מתעמת עם האני הכי עמוק שלי. ואפשר לומר שהצלחתי, טפו טפו, נכון להיום לצאת מזה, לא לחלוטין כי אי אפשר לצאת מזה לחלוטין, אבל לפחות להתנהל כמו שצמריך, לשרוד, לדעת שיש חיים ששווהלחיות אותם.
"שמע, אני לא צוחק בפה מלא, לא חושב שמאז השחרור צחקתי פעם ממש. אני רואה שהמשפחה שלי שמחה, זה נותן לי מקום לאופטימיות.
"אני לא רוצה שהלומי קרב יתביישו במה שיש להם, זו פציעה כמו כל הפציעות.
"אני רוצה שהם יידעו שיש אפשרות לחיות, שביום העצמאות כיף גם לעשות מנגל עם המשפחה והחברים ולזרום במקום להיות ספונים בין ארבעה קירות שמאיימים להיות הקבר שלהם. אפשר להיות עצמאיים, ויום אחד, הלוואי, אולי אפילו לצחוק בפה מלא".
________
"כלב", רומן שובר לב
הרומן 'כלב' שכתב ישי רון, מבוסס על טוויסט בעלילה שכלב עומד במרכזו: "זה אומנם לא רומן ביוגרפי אלא פיקשן, אבל הרקע שלו מאוד עמוק ומתמודד עם סערות הנפש הכי חזקות שישנן". הרומן שהתקבל אצל בולטי הסופרים בישראל, מצרויה שלו ועד גבי ניצן, זכה למחמאות והתפעלות, בהיותו "רומן מקורי, שהקריאה בו שוברת את הלב ומצמיתה כל עין קוראת".
הסופר גבי ניצן התפעל כל כך מכתב היד עד שביקש את רשותו של ישי לפרסם מספר פרקים נבחרים במזגין הדיגיטלי התרבותי בראשית. בעקבות פרסום הפרקים הללו, שזכו למאות תגובות אוהדות, החליטו במגזין כי למרות שאין זה מהרגלם, הם מעוניינים להוציא את הספר לאור, גם בכלל איכותו הספרותית וגם בגלל תוכנו החשוב. לשם כך הם פרסמו באתר העיתון לינק לרכישת 300 ספרים ראשונים שבכספים שיגבו הספר החשוב יצא לאור.
כדי לעזור להוציא את הרומן "כלב" לאור ולהגביר את המודעות להלומי קרב לחצו כאן, או בחיפוש בגוגל תחת המילים "כלב בהוצאת בראשית"