בלב כפר סבא הירוקה, בקומה מינוס אחת במרכז מסחרי שוקק חיים, ניצב חלום שהפך למציאות. אבל היום, בזמני הקורונה, המציאות עגומה מאי פעם.
על מימושו אמונים עידו וטלי נייגר, בעל ואישה בני 44 הגרים באזור מועצת חוף הכרמל, הורים לשלושה ילדים בגילים שש, שמונה ו־12. לפני שבע שנים, בעודם ניצבים בצומת דרכים תעסוקתית, החליטו לנער את האבק מהדמיון ולהקים משחקייה שנבנתה בשעות ארוכות של עבודת כפיים מסורה: "בזמנו היינו עם שלושה ילדים צעירים וכל המשחקיות היו עם מתנפחים או מסכים. אצלנו בבית היה חדר משחקים קטן שהיה עולם ומלואו, ואמרנו שהלוואי והיה מקום כזה שילדים יכולים לבוא לשחק בו".
את הסניף הראשון פתחו באור עקיבא, בניהולה של טלי ובעמלו של עידו, שבנה את המקום כולו במו ידיו. כעבור חמש שנים, באוגוסט 2018, החליטו להעביר את העסק לכפר סבא. המקום הצליח מאוד, משפחות הגיעו ממרחקים והצעות לפתיחת סניפים דומים זרמו מכל רחבי הארץ. ואז הגיעה הקורונה. בניגוד לכל תרחיש מתוק של עסק שנבנה בהשקעה רבה וזוכה להערכה, כל ההכנסות פסקו בבת אחת והעסק נאלץ לסגור את שעריו עד להודעה חדשה: "פעם בכמה ימים, כשאני מגיעה לכאן לנקות את המקום, אני רואה ילדים מדביקים את הפנים לשמשה ובוכים להורים שלהם שהם רוצים להיכנס. זה שובר לי את הלב", מספרת טלי. כעת הם פונים למימון המונים כדי למצוא קצת אוויר לנשימה במציאות החונקת – כזה שיאפשר לאותם ילדים המביטים על המשחקים הנטושים בציפייה, להבטיח לעצמם כניסה ביום שאחרי.
"כמו מלחמה"
משחקיית "העולם של דושקו" היא הרבה מעבר למשחקייה. גם הרבה אחרי גיל שבע, מי שנכנס בשער העץ הקטן מוצא את עצמו בעולם שכולו דמיון וגירוי חושים. האהבה, ההשקעה והאמונה בחשיבות המקום מורגשים היטב: "זה הפך להיות העסק המשפחתי שלנו", מספרת טליה, "העלינו רעיונות, וכל רעיון קטן הפך למשהו גדול. עידו הרים את זה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין בכלל. הוא היה מגיע לישון כאן, ועובד בבנייה כל הלילה. הבת שלנו ציירה את חלק מהציורים על הקירות".
במשך קרוב לארבעה חודשים עומדים המשחקים דוממים. "זה ממש חסר לי. לפני כמה ימים שמעתי צחוק של ילד והתרגשתי כמו סבתא". אבל מלבד הגעגוע, יש בעיות אמיתיות שמצטברות: "סביב עצמאים יש סטיגמה של עשירים – אבל זה לא נכון. אני עובדת שבתות, פה מהבוקר. אנחנו עובדים ממש קשה כדי לשלם את ההוצאות ולחיות מזה. לא חוסכים מזה, אבל מצליחים לחיות בסיפוק מאוד גדול", אומרת טלי.
במהלך חודשי הקורונה ויתר המרכז המסחרי שבו הם יושבים על דמי ניהול ושכירות, למזלם: "אם גם היו מבקשים מאיתנו שכירות, לא היינו עומדים בזה יותר. עכשיו הארנונה חוזרת, למרות שהממשלה לא מאשרת לנו לפתוח. מדובר בלמעלה מעשרת אלפים שקלים בחודש, ואין לנו בכלל הכנסות", אומרת טלי.
המכה התחילה באמצע חודש מרץ. טלי מספרת שראתה את ההידרדרות המהירה מול עיניה: "זה היה ממש כמו בסיפורים על מלחמות. ימי הולדת התחילו להתבטל. ביום ההולדת האחרון לפני שסגרנו הגיעו רק שישה ילדים. בשבת האחרונה היו כאן ממש מעט אנשים, קיבלתי הודעה על סגר, לקחתי את הדברים וברחתי. ואז התחילה ההיסטריה להחזיר מקדמות לאנשים. אמרתי, מאיפה אביא את הכסף. כל הזמן חשבתי שעוד חודש נחזור וזה ייגמר".
גם את המשפחתון המצליח שפעל במקום נאלצו לסגור.
אתם מצליחים למצוא הגיון בתוך כל הכאוס הזה?
"אנחנו מאוד ריאליים, ברור שיש היגיון מאחורי ההחלטה לסגור", אומר עידו, "אם אנשים ממשיכים להידבק אנחנו לא מחפשים לפתוח, אבל חייב להיות היגיון בין מה שהממשלה נותנת לבין מה שהיא דורשת. אם הממשלה סוגרת לנו את העסק, ולכל השוק, הפיצוי הכלכלי צריך להיות בצורה כזאת שעסקים לא יקרסו. אין הגיון בין הפעימות שהם עושים היום, לבין מה שבאמת עסק צריך בשביל להמשיך להתקיים ולפתוח מתישהו".
עזרה מההורים
מאז פרוץ המשבר נעזרים טלי ועידו, כמו רבים אחרים, בהוריהם. בלעדיהם, הם מספרים, היו מוצאים את עצמם ברחוב: "אנחנו חיים היום על הפנסיה של ההורים שלנו. במקום שהמדינה תעזור לנו הם צריכים לעזור לנו. הם מאוד מודאגים ונורא נבהלים. אבא שלי מתקומם מזה שהמדינה לא נותנת תשובות. שילמנו למדינה מאות אלפי שקלים במשך שנים במצטבר, ובסוף אנחנו מקבצי נדבות לכסף שלנו".
"התחושה היא שהפוליטיקאים באמת לא מבינים מה זה להיות עצמאי", אומרת טליה, "הם חושבים שאנחנו מגלגלים מיליונים, והם לא רואים את המסים והכל. הבגידה הזאת, שאת משלמת ביטוח לאומי וזה לא חוזר אלייך, זאת תחושה מאוד קשה. אני מתקשרת למשרד הבריאות כל יום ואין צפי, אין תוואי".
על רקע חוסר הוודאות התאגדו כ־50 בעלי משחקיות למאבק משותף. ההתאגדות, העמידה המשותפת, מקלים על תחושת הייאוש הכבדה. ולצד זאת, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לסגור. בעוד שטליה ועידו לא התבקשו לשלם דמי שכירות, יש מי שנאלץ לשאת בסיכון ולפתוח בניגוד להנחיות כדי להמשיך ולשלם: "יש בעל משחקייה בנתניה שלא יכול היה לשלם את השכירות שדרשו ממנו, אז הגישו נגדו תביעה וצו פינוי. הוא שבור. לפנות דבר כזה זה כאב הלב הכי גדול. זה חלום בלהות. הממשלה באמת לא רואה אותנו ואין קצה חוט להיתלות עליו".
בבית הילדים מרגישים את המצוקה?
"כן. הילדים התרגלו שאם הם צריכים מזומן, הם לוקחים מהקופה. עכשיו יש לי שם כמה שקלים שעומדים מחודש מרץ. הפסקנו חוגים וקייטנות. לא יוצאים, מהדקים את החגורה. אבל אני רואה בזה גם משהו חיובי. הילדים של הדור הזה מאוד מפונקים וחשוב בתור ילד לחוות גם שלב כזה", אומרת טלי.
נקודת אור
לאחרונה קיבלו בני הזוג הצעה מהדסטארט – לפתוח דף מימון המונים, שיסייע בכיסוי ההוצאות. הם הרגישו שזו מתנה משמיים: "אנחנו לא מבקשים פה נדבות, אנחנו רק רוצים סכום שיסגור לנו את החובות שהצטברו מהתקופה. שכירות ודמי ניהול של חודשי פברואר ומרץ, חובות למפעילים. החזרים ללקוחות על מקדמות לימי הולדת, להורי המשפחתון שנאלצנו לסגור עקב הקורונה, הוצאות מחיה", הם מסבירים, והרשימה נמשכת.
הציבור מוזמן לרכוש כרטיסיות כניסה במחיר שווה לכל נפש – ובתוך כך, לתת אופק כלכלי למקום.
