"לצערנו הרב הבדידות היא הרעה החולה של החברה, אבל היא קיימת. בתקופה האחרונה אנחנו עדים למקרים רבים, עצובים ומחרידים בחברה שלנו של חרמות, בריונות והמון שנאת חינם שהפכו למגפה". בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים ואיתה תגיע גם תופעת החרם. נירית סוקול מסיקה, פעילה חברתית ויועצת חינוכית במקצועה החליטה לנסות להילחם בתופעה בהובלת יוזמה חברתית של תושבים בהוד השרון להקמת מועדון הורים לילדים שעברו חרם, הסתה ובריונות: "לפחות שהילדים שלנו שבאים מאותו רקע לא יחוו בדידות, נקרע לנו הלב כשאנחנו שומעים אותם משתוקקים לחברים ואין אפילו אחד שמוכן לסתובב איתם אפילו דקה".
"מרגישים שקופים"
סוקול מבהירה: "המיזם נועד להורים לילדים שמרגישים שקופים בבית ספר, ילדים שעברו חרם, הסתה ובריונות ילדים עם אפס חברים, זה נשמע הזוי שיש דברים כאלו, אבל זו האמת. האנשים השקופים האלו נמצאים בדמי".
סוקול, שמנהלת פורום עירוני בפייסבוק בהוד השרון, החליטה כאמור לקחת את הנושא צעד אחד קדימה. היא חברה לעדי פרילינג אנקורי, חברת מועצת העיר ומחזיקת התיק למעמד הילד, לדדי ביטון ממרכז דור, ויחד עם קרן הר פז, שמנהלת איתה את הפורום העירוני, וקבוצת מתנדבים נוספים הם הקימו קבוצה שמטרתה להיות בית לכל ילד וילדה שעברו חרם, להכיר חברים ושייהנו כמו כל ילד בגיל שלהם. ההיענות, למרבה ההפתעה הייתה גדולה מאוד. "קיבלנו עשרות פניות של תושבים מתנדבים, שמוכנים לקחת חלק במיזם. קיבלנו גם המון פניות של הורים שילדיהם עברו לצערי חרמות כאן בעירנו האהובה.
"נכון להיום נמצא מועדון החברים בצעדיו הראשונים, בגיוס הורים ומתנדבים, כאשר הכוונה היא ליצור מאגר של הורים לילדים שעוברים חרם, ולמתנדבים שיסייעו להם", אומרת סוקול. הקבוצה מיועדת להורים בלבד והיא מלווה באנשי מקצוע ופעילים חברתיים. בהמשך תיפתח גם קבוצת פייסבוק, שבה ההורים יוכלו להתייעץ ולשתף, לשאול ולהתנדב.
עיקר הפעילות המתוכננת במועדון היא ליצור חיבורים בין תלמידים שעוברים חרם, יציאה איתם לטיולים ופעילויות שונות, יתקיימו גם מפגשים חברתיים שבהם יוכלו ההורים וילדיהם להשתתף ולהיות משפחה אחת גדולה ותומכת, מסיבות משותפות, ובעיקר ליווי צמוד של גורמי מקצוע שילוו את ההורים וגם את הילדים.
בשם הבת
אחת מאלו שהצטרפה למועדון היא קארין שוקרון בת 38 אימא לארבעה ילדים, שניים מתוכם עם צרכים מיוחדים (אחד על הרצף, ואחת עם לקויות למידה): "הצטרפתי למועדון בגלל בתי האהובה, בת ה-13, שמתמודדת עם לקות למידה שמבאה לידי ביטוי גם בהתנהגות, היא נמצאת במסגרות תואמות, אבל כבר בקטנות אף אחד לא רצה לשחק איתה. מילא לשחק, אפילו להתקרב אליה לא מעוניינים. נוצר מצב שאין לה חברות בכלל, פשוט אפס חברות, ובנוסף צוחקים עליה מבחוץ. והילדה שלי מתוסכלת מאוד, בוכה הרבה, ואני בוכה איתה.
"זה קורע לב שכל החופש הגדול היא הייתה צמודה אליי, בלי לצאת, בלי לשחק עם חברות, היא בת 13 שחייבת חברה ואין לה, וזה לא מצב פשוט לאמא שרואה דברים כאלו, קל וחומר לילדה שחווה את זה".
שוקרון שמשמשת כסייעת חינוכית בגנים לבעלי צרכים מיוחדים ביום יום, ניסתה כל מה שאפשר כדי לסייע לבתה: "קלטתי מגיל צעיר שהיא מנודה חברתית, ראיתי את ההדרה עוד כבר בגן, ונלחמתי בתופעה הזו, לצערי ללא הצלחה מרובה. שלחתי אותה לטיפולים שיסייעו לה בכישורים ומיומנות חברתיות, אבל לכל מטבע צריך שני צדדים, ולצערי היא עושה צעדים לקראת, אבל אף אחד ואחת לא באים לקראתה. היא בוכה, מתוסכלת מאוד, וחוץ מדמעות וחיבוק אני לא יכולה לעשות הרבה, זה מרסק את הלב".
שוקרון טוענת ששורש הבעיה טמון דווקא בהורים: "הם לא מודעים כל כך, ואני גם יכולה להבין אותם, אבל הם בעצמם לא מתערבים כשמיידעים אותם על בעיה מסויימת עם תלמיד או ילד, הם לא יאמרו לילד שלהם 'תזמין אותו הביתה', 'תשחק איתו בפארק', זה במקרה הטוב. במקרים אחרים ההורים בעצמם אומרים לילדים שלהם לא לשחק עם הילדים שהם בעלי לקויות. אני סייעת בגן מיוחד, יום אחד מישהי התקשרה לגננת ואמרה לה שהיא לא מוכנה שילדה מסוימת תשחק עם הבת שלה. זה המצב לצערי, ועד שזה לא ישתנה, אני לא חושבת שיקרה הרבה. אני מאוד מקווה שבאמצעות המועדון שהוקם נוכל לתת לילדים שלנו, ולבת שלי, קצת חיי חברה, שיהיה לה עם מי לשוחח לפחות".
גם מיכל אדם בת ה-49 היא אימא לנער בן 14 שעובר מאז ילדותו הדרה חברתית: "עד השנה הבן של שנמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, היה בכיתות לחינוך מיוחד משולבות, בשנה הבאה הוא ישתלב בכיתה רגילה. ולארך כל חייו הקצרים הבן שלי סבל מבדידות. בדידות חברתית קשה, בידודות אינסופית שבה אין לו חברים בכלל, אין לו עם מי לשחק, לצאת לסרט, לפעילויות חברה עם הכיתה, כלום. החופש הגדול היה סיוט עבורו, למעט פעם אחת שהגיעה חברה שנמצאת על הרצף כמוהו, הוא לא נפגש עם אךף אחד. כשהוא אומר לי: 'אמא, אני אוהב אותך, אבל אני רוצה לדבר גם עם מישהו אחר שהוא לא את' זה צובט לי בלב', כי הוא צודק הוא צריך חיי חברה שאין לו".
"לא באו לבקר"
בשבע השנים האחרונות עובדת מיכל כסייעת לילדים בחינוך מיוחד, והיא מודעת היטב לבעיות הנגרמות מבדידות חברתית: "ישנה אפס מוודעות לילדים השקופים האלו, אני זוכרת כשבעבר, כשהבן שלי היה קטן יותר, היו חברות שלי נמנעות מלהגיע אליי עם ילדיהן, חשבו אולי שאוטיזם זה מדבק".
לדבריה, קשה במיוחד הוא יום ההולדת: "כל יום הולדת שלו הייתי עושה הפקה מושקעת מכל טוב, מביאה אפילו כיתות אחרות שיבואו לחגוג איתו, ילדים של חברות, ממש קיבצתי הרבה אנשים. אבל הוא עדיין היה בודד, כי אתה יכול להיות גם עם מאה איש מסביבך ולהיות בודד. הוא אמר לי: 'אמא, אני לא מכיר אף אחד', וגם זו צביטת לב לא פשוטה".
מיכל מייחלת לשינוי: "אני מאוד מקווה שהמועדון הזה שהוקם והצטרפנו אליו ובו חברים הורים שנמצאים ושותפים לאותה 'בעיה' תהיה בו הקלה למצב. סוף סוף זה יבוא ממכנה משותף ולא ממקום אחר. ואולי הבן שלי סוף סוף ייחלץ מהבדידות הממארת הזו".
___________
איך לזהות אם הילד סובל מחרם?
יוני צ'ונה מייסד ומנכ"ל שותף מרכז מצמיחים (לשעבר מנכ"ל מרכז SOS אלימות) מסביר כיצד ההורים יכולים לזהות חרם על ילדיהם גם אם אינו משתף אותם בחוויותיו בבית הספר
* אם חלה הפחתה בהיקף האירועים החברתיים שבהם הוא נוטל חלק - האם הוא הולך פחות לחברים? מוזמן פחות למסיבות יום הולדת? וכן הלאה.
* אם חל שינוי משמעותי בהתנהגות שלו או במצב הרוח - הסתגרות, התפרצויות, בכי ועוד.
* אם חל שינוי בגישת הילד ביחס לבית הספר.
* לעתים טועים לחשוב כי השעיית יוזם החרם תגרום לפגיעה במעמדו, או תביא להקלה על הקורבן. במקרים רבים ההפך הוא הנכון: השעיה עשויה להחמיר את מצב הקורבן, לגייס תלמידים נוספים כנגדו ולחזק את מעמד התוקפן.
* נזכור כי עד לרגע שבו הורים או מורים מתערבים, לעתים אין לגיטימציה אמיתית לחרם, היות שהכוח המניע הוא היריבות עם יוזם החרם. התערבות של "כוח"חיצוני (מורים/הורים) עשויה לתת למארגני החרם סיבה לגיטימית להסלמה. הקורבן ייהפך "מלשן" והמאבק הופך להיות "הילדים נגד המבוגרים". כל התערבות של המבוגרים צריכה להיעשות בצורה חכמה, עקיפה ככל שניתן ולא מטיפה. יש להיזהר שלא לנהוג בתוקפנות כלפי מארגני החרם, הוריו או מוריו.
