פוסט שכתב דוד (טל) ריבלין בן ה-40 מרעננה בו חשף איך ציפי שביט שינתה לו את החיים, זכתה לפופולריות עצומה ברשת. הסיבה: נער קטן שגדל על ציפי שביט שברגע קסום אחד תיקנה לו את לקות הדיבור והיא אפילו לא ידע מזה.
בפוסט כתב דוד: "קוראים לי דוד, 40, נשוי לליטל ואבא ליואב ולאופק. כשהייתי ילד קטן, הייתה לי לקות דיבור. לי ולאחותי הגדולה. שנינו דיברנו עם ש' ס' צ' צידיות. הרבה אנשים כלל לא יודעים אבל ילד שמדבר בלקות לא בהכרח שומע את הלקות של עצמו, מבחינתו הוא מדבר רגיל - רק מהלעג הוא מבין שהוא מדבר לא נכון.
"לא קל לגדול כילדים שונים. הדבר הזה הוביל לכך שחווינו הצקות, עלבונות וגם חרמות בבית הספר היסודי. אני עדיין זוכר את יום ההולדת של אחותי אליו הגיעה רק ילדה אחת, ונשבר לה ולנו הלב. אני גם זוכר תקופות מסוימות שהרגשתי קטן ומפוחד. הייתי מגיע לבית הספר ומתחבא במסדרון עד לצלצול, ומתגנב לכיתה רק אחרי שהמורה נכנסת, כדי לא להיות שם עם ילדים שיצחקו בלי מבוגר שיבקש מהם להפסיק. זוכר איך שינו את שמי מדודו כפי שקראו לי בילדות לצ'וצ'ו. ולי לא היה מה לעשות נגד זה.
"להורים שלי בזמנו לא היו את המשאבים ולא את ההבנה מה צריך לעשות. קלינאות תקשורת לא הייתה בתוכניות. הסביבה הקרובה הסבירה את הלקות בהסברי סרק שלא הועילו (שיניים עקומות, דיבור מהיר ואמירות כמו ׳אל תדאגו זה יעבור׳) ואנחנו בסבל שלנו.
"אז למה אני מספר לך את זה, ציפי? כי את שינית לי את החיים. לפני המעבר לחטיבה, למסגרת חדשה, לא רציתי תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות. רציתי פשוט להיות ילד רגיל. ואז קרה דבר קסום…. בחופש הגדול שבין כיתה ו' ל-ז', ראיתי בבית טלוויזיה. זה היה ממש לפני פתיחת שנת הלימודים ואת הופעת אצל דודו טופז ושרת את "הילד הכי קטן בכיתה." לפני שהתחלת לשיר אמרת שאת מקדישה את השיר לכל הילדים הנמוכים ולכל הגבוהים, לכל השמנים ולכל הרזים.... ובסוף אמרת: "אבל אני הכי הכי מקדישה את זה לכל הילדים שמדברים מהצ'ד" (צ' צידית בדיוק כמו שאני הייתי הוגה אותה)
"באותה שניה הזמן עצר מלכת. נשמטה לי הלסת. בפעם הראשונה בחיי מישהו הסביר לי מה אני עושה לא בסדר! אני מדבר מהצד!!! במשך כמה שבועות תרגלתי והתאמנתי בלהעביר את שלושת האותיות לקדמת הפה. הלקות נגמרה. בזכותך.
"גדלתי, התחזקתי והצלחתי לתקן לעצמי את החיים ואת הביטחון. לימים גם בניתי בית ומשפחה. כשנולד בני הבכור, החלטתי לכתוב לו סיפור. סיפור שידבר על עזרה, הכלה וראיית האחר. סיפור שקורא לילדים להשתמש בליבם ולעשות טוב ובמיוחד כשרואים חבר במצוקה.
"כך נולד "הג'ירף שגרד לו באף", סיפור על בובת ג'ירף שמגרד לה באף. אין לה נחמה ואין לה מזור, והיא מחפשת פתרון אצל החברים שלה למדף הבובות ללא הצלחה, עד שמגיע הפתרון ממקום לא צפוי. לחדר נכנס ילד קטן בשם יואב (שהוא הבן שלי) שמבין שצריך קצת יותר מאשר רק לגרד באף, ושיש פה גם כאב בלב. ולבסוף הוא פותר את המצוקה בעזרת אהבה: חיבוק ונשיקה על האף.
קראו גם:
"כן זה רק סיפור ילדים, אבל חשוב לי שתדעי שאני הייתי הגירף ואת, את היית היואב שלי. הופעת לרגע קסום אחד ושינית לי את החיים. לקח לי המון שנים להגיע להחלטה לכתוב לך ולספר את הסיפור. האמת שרק האנשים הקרובים ביותר אלי מכירים את הסיפור במלואו. ואני עדיין חושש מאוד מלספר לעולם את הסיפור. צריך המון כוחות לפתוח דברים כאלו ולדבר על הפצע שלקח לו שנים להגליד. אבל הגיע הזמן לסגור את המעגל.
"החלטתי שאת הטוב שעשית עבורי אני אעביר הלאה. הספר הזה והסיפור הזה חייבים לעזור לילדים נוספים. לכן, אתרום את רווחיי המהדורה לעמותת מרכז תמר, שמטפלת בין השאר בילדים עם לקויות דיבור. אולי נשנה לעוד כמה ילדים את החיים. תודה לך על מה שעשית עבורי גם אם לא ידעת 🙂 כנראה שבאמת דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. תודה ששינית לי את החיים".
