שבת בבוקר ה-7 באוקטובר תפסה את יגאל כוחלני בביתו בהוד השרון, כשהוא שומע את האזעקה כמו כולם. אבל כשהתחיל להתוודע לזוועות, הוא נחרד: כוחלני (69) היה שבוי מלחמת יום הכיפורים שעבר ימים של תופת בשבי המצרי, והתמונה שלאט לאט התבהרה מול עיניו בשבת השחורה, זרקה אותו לימים המסוייטים ההם.
באוקטובר 73' הוא היה חייל בן ה-19 מכרם התימנים, שמצא את עצמו 45 יום שבוי בכלא המצרי, סובל מעינויים אכזריים, מאבד תקווה. 50 שנה אחרי, הוא גורר אחריו פוסט טראומה ונמצא בראש החזית למאבק בהכרה של המדינה על מחדליה במלחמה ההיא ביחס לשבויים, וכעת הוא אומר: "לצערי, לא למדנו כלום".
ההתקפה המפתיעה
("הבנו שאנחנו במצב רע")
כוחלני שירת כאלחוטן בתעלה. במסגרת הלחימה בחזית הדרומית: "שבועיים לפני תחילת מלחמת יום כיפור הגענו, אני כחלק מגדוד 68, למעוז, ובשבת בבוקר החלה המלחמה בהפגזות חזקות לעברנו.
"הותקפנו במרגמות, טילים נגד טנקים, מקלעים ועוד. הבנו שאנחנו במצב רע, התחננו לצבא שיפציץ את המעוז שלנו ואנחנו ניכנס לבונקר. בסופו של דבר כשאנחנו מכותרים, קיבל המפקד הוראה שאנחנו צריכים להיכנע, והצלב האדום כבר ידאג לנו. לא דאגה ולא נעליים. נכנענו והובלנו לכלא עבאסייה בקהיר. "זה היה מסע יסורים. מהדקה הראשונה חטפנו מכות רצח. לא היה מקום בדרך לקהיר שעברנו, ואזרחים לא ביקשו לחסל אותנו. היינו אחרי ארבעה ימי לחימה, במצב של אפתיה. אתה מגיע לשבי הרוג, מותש, שבור לחלוטין. אין זמן לפחד, אתה בהישרדות.
"שמו אותנו בתאים נפרדים בכלא. העיניים היו קשורות, וגם הידיים והרגליים. כיבויי סיגריות על הגוף, קיבלנו מכות חשמל, מכות ממכשירי קשר (מהאנטנה) שהעבירו חשמל והכאיבו, מכות עם מקלות, קללות, היו גוררים את השבוי לאורך המסדרון וכולם היו מכים אותו בדרך. היו משתינים עלינו, יורקים, מאיימים שהולכים לאנוס אותנו. וממש כמו שרואים בסרטים - עברנו 'פלקות' שזה מכות על כפות הרגליים, כשהגוף תלוי עם הראש כלפי מטה. אלו כאבי תופת עד אובדן הכרה. אבל הגוף שלנו לא מאפשר לשחזר כאב. אחרי זמן, כשהכאב מתפוגג, אתה לא זוכר אותו. מצד שני, העינויים הפסיכולוגיים לא כואבים, אבל הם משפילים, ובאיזשהו מקום פוגעים במוח".
כמו מה?
"למשל, מוציאים אותך מהצינוק ואומרים: 'אתה הולך הביתה'. עושים לך סיבוב ומחזירים לתא. אומרים לך: 'כבשנו את אשקלון, את אשדוד, רצחנו את הגברים, אנסנו את הנשים'. נכנסים ומשתינים על הפצעים. והייתי פצוע לא קל. זה מבייש, משפיל.
"אני מבין ערבית, וכשהם קלטו את זה, הם עוד יותר התעצבנו. היחס שלהם לשבויים ממוצא מזרחי היה גרוע יותר מאשר לאחרים, כך שהעובדה הזו ממש לא עזרה לי, ההיפך היה הנכון. אני לא יודע מה המצב שם בעזה עם השבויים. מצד אחד, השבויים הם קלף מיקוח, ויש הרבה עם אזרחות זרה, ומפחדים אולי לפגוע בהם, מה גם שיש שם הרבה אזרחים, והם לא חושבים שהם צריכים להוציא מהם מידע על כוחות צה"ל, כמו שהמצרים חשבו עלינו. מצד שני, החמאס הם לא מדינה, אלא חיות אדם, ברברים. מה אגיד לך, ליבי יוצא אליהם, המחשבות על השבויים לא נותנות לי מנוח".
הלקח שלו
("זה מחיר ההזנחה")
"לצערי", אומר כוחלני, "לא למדנו הרבה. אנחנו חוזרים על טעויות עבר. שום עסקה הומניטרית לשום מחוות לא יובילו להחלפת שבויים. צה"ל צריך להמשיך להלום עד שכל החטופים יוחזרו - זה התנאי הראשון והיחיד. אם נחזור למדיניות הקודמת לא נקבל דבר, וההיפך, יסחטו אותנו ללא גבול. להמשיך את הרס הרצועה עד להחזרת החטופים. צריך ללמוד מהפסקת העברת המזון והמים לארמיה השלישית שזרזה את המצרים להחלפת שבויים.
"מאז שהתחילה הלחימה בדרום אני עוקב אחרי השידורים באל ג'זירה באנגלית. להם אין בעיה להציג את ישראל כרוצחי ילדים ונשים, ואין כל אזכור לתקיפת חמאס בדרום. מציגים צד אחד ללא כל בעיה. ואז אני עובר לרשתות ישראליות, וכאן יש להם שאלות של 'מוסר' שמיועד לישראל בלבד. מעניין אם המחבלים נתקלו בבעיה מוסרית. "אנחנו העם האידיוט שהמציא - כדור ספוג ,כדור פלסטיק, כדור לא הורג, נוהל שכן, הקש בגג, תותב ברובה, איסור ירי רק באישור אוגדונר, אי חימוש חיילים וחיילות בקו העימות, לקיחת נשקים מתושבי קו העימות (בצפון ובדרום) הקמת ועדות חקירה על כל מחבל שנהרג, התנצלות על מותה של כתבת פלשתינאית שאף אחד לא יודע מי הרג אותה ועוד. זה לא הולך ככה, לא שמנו לב עד עכשיו שההתנהלות הזו מולם רק גרמה להרס וחורבן שלנו. אנחנו נשלם את מחיר ההזנחה עוד הרבה שנים".
"אני רק מקווה כשיחזרו החטופים וכמה שיותר מהר שיידעו לפחות להתנהג איתם אחרת, שהפעם זה יהיה שונה.לא כמו שהתנהגו איתנו".
החזרה הביתה
("לא הבינו אותי")
דבריו של כוחלני הנאמרים בכאב לגורל החטופים ובטיפול בהם, נובע ממאבקו ארוך השנים במוסדות המדינה ומערכת הביטחון שלא השכילו לטפל בשבויים כראוי.
כשחזר לארץ אחרי השבי הוא המשיך בשירותו הצבאי ועבר להיות קשר בחטיבת הנח"ל. לאחר 20 שנים הוא ועמיתיו הקימו עמותה לטיפול בשבויים וכיום יגאל, שהפך לעורך דין ברבות השנים, מכהן כיו"ר העמותה, (ראה מסגרת).
"אחרי שהשתחררנו מהשבי וחזרנו לארץ, מי מאיתנו שהיה בסדר ועדיין שפוי, הועבר למתקן סודי, שם המשיכו החקירות, הפעם מהצד שלנו.
" שאלו אותנו כל מיני שאלות על מה עברנו בצד המצרי, מה היה שם, מה סיפרנו, בקיצור אותן שאלות ששאלו אותנו המצרים, רק בלי מכות, שאלות אפילו די מבישות שנתנו לנו הרגשה שנפלנו בשבי באשמתנו.
"לא הסתדרתי, לא ידעתי אז מה זה פוסט טראומה, רק ידעתי שאני לא מסתדר, בצבא לא הבינו מה יש לי. הסתכלו עליי בעיני עגל. שלחו אותי לקיבוץ, להיות שם עד סוף השירות. 'אולי תישן שם יותר טוב', אמרו לי. אז לא היו מושגים של הלומי קרב וכאלו, נזחנו, לגמרי. כולנו התעטפנו בשתיקה, אף אחד לא רצה לדבר, לא רצה לזכור, בלילות היו הצעקות, החרדות, זה כל הזמן מלווה את כולנו, אלו ששרדו, אלו שהמשיכו לחיות. כי הרבה מאיתנו כבר לא איתנו לצערי הרב. הם בחרו שלא להמשיך ולחיות בגלל הטראומה שליוותה אותם ולא טופלה.
"אני מקווה, שבעזרת עמותת 'ערים בלילה' סללנו את הדרך לטיפול נכון ומתאים לפדויי השבי שיחזרו מעזה, הם הילדים של כולנו. ליבי אליהם זו תקופה מאוד קשה עבור כולנו, אבל אלו שעברו את מה שאנחנו השבויים עברנו, ההזדהות עם החטופים בשבי חיות האדם האלו, לא נותנת לי ולנו מנוחה".
קראו גם:
_____________
המאבק של "ערים בלילה"
לאחר הטיפול הלקוי שחוו פדויי השבי במלחמת יום כיפור, הוקמה עמותת 'ערים בלילה' כדי לקבל הכרה מלאה מהמדינה. יגאל כוחלני מכהן כיו"ר שלה
חברי עמותת "ערים בלילה" שמאגדת בתוכה כיום 300 לוחמים פדויי שבי מכל מלחמות ישראל, החליטו לא לחכות יותר לעזרת המערכת ולעזור לעצמם. באתר העמותה נכתב כי "העמותה שמה לה למטרה לעזור ולהיטיב את מצבם של אלה שנתנו את המיטב שבהם למדינה, והושלכו ככלי שאין בו חפץ אל תהום השכחה".
יגאל כוחלני, עורך דין בהסמכתו, מכהן כיו"ר העמותה. "כולנו פדויי השבי שבורים ומיואשים, התחלנו לקבל לאט לאט הכרה, אבל לא מספיקה, המדינה החליטה בסופו של דבר שאכן אנחנו עומדים בכל הקריטריונים ועלינו להיות מפוצים, אבל אז חזרה בה מההסדר איתנו. אז הגשנו עתירה לבג"ץ בחודש מאי האחרון שעדיין תלויה ועומדת, זה הקרב האחרון שלנו. אנחנו כבר מבוגרים מאוד, הולכים ומתמעטים. התחושה היא שמחכים שהשבויים ימותו, והמספרים אכן יורדים".
בעתירה מדגישים השבויים את מלחמת ההישרדות שהתחילה בשבי בלית ונמשכת מאז שחזרו הביתה.
חברי העמותה דורשים הכרה בפגיעות הפיזיות והנפשיות שספגו: "זו ההזדמנות האחרונה של המדינה לעשות את המוטל עליה. לדאוג לאיכות חיים מינימלית בכבוד עבור פדויי השבי הנותרים בטרם יהא זה מאוחר מדי".
