מותו מסרטן של וליד דקה, המחבל שהורשע בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם מחבצלת השרון בשנת 1984, עורר בשבוע שעבר סערה בעקבות הספדים ברשתות, שנשאו לכבודו פעילות שמאל קיצוני.
בין המספידות היו השחקנית עינת ויצמן וד"ר ענת מטר, מרצה מאוניברסיטת תל אביב שכתבה כי דקה היה 'מבניו המעולים של העם הפלסטיני'.
דקה איש החזית העממית לשחרור פלסטין, הורשע בפרשת חטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם ז”ל, יחד עם חברי חולייה אחרים ונידון למאסר עולם. לאורך עשרות שנים ניהלה משפחתו הגרעינית והמורחבת מלחמה עיקשת ועקבית, נגד קציבת עונשו ושיחרורו המוקדם.
גליה תמם, אימו של תמם ז"ל, הביעה שאט נפש מההספדים האוהדים לדקה ואמרה: "העוול הזה לא קרה על בשרן ולכן הכי קל להתבטא ככה. בכלל לא ברור לי למה הן מתגוררות בישראל וכך גם השבתי להן ברשתות, אני ואנשים מהארץ וקבוצות מחו"ל שהזדעזעו למקרא הדברים. נלחמתי שנים, הדבקתי מודעות בכל הארץ, עשיתי כל שביכולתי ללא אמצעים, עד שאזלו כוחותיי. אני שמחה שילדיי ונכדי לקחו את המושכות במאבק הזה. אני כל הזמן מחזקת בתודעה של הילדים שלי שילחמו ויעשו הכול נגד העוולות של החולייה הזו. הקמתי עמותה והפגנתי כל הזמן כשהבנות שלי עוד היו בנות שלוש וחמש ומשה נעלם", מספרת האם, "אני שמחה שאלוהים לא ריחם על המחבל ושלח לו יסורים, וגם נשמתו מתייסרת בגיהנום. זה אמנם לא מוחק את הכאב, אבל יש לי הקלה מסוימת".
עוד סיפרה תמם על המאבק ארוך השנים נגד שחרורו המוקדם או קציבת עונשו של המחבל דקה ואמרה: "בשנות ה־80 היה קשה יותר כי כל שני וחמישי היה משהו אחר עם המחבלים שישבו בכלא. הם דרשו הטבות ותנאים, אוכל, מכשירים סלולרים, לימודים ועוד. אם משה היה מת במלחמה, הייתי כואבת אבל לא נשרפת עד כדי כך 40 שנה וזה עוד לא נגמר עם מותו של המחבל דקה, כי החולייה עוד נמצאת כאן ויכולה להקים עוד מוקדי טרור. אני שמחה וגאה שנכדתי אורטל תמם ממשיכה את המאבק ונלחמת יחד עם ילדיי. הם הביאו לעצירה של כל הפסטיבל הזה. הקמנו עמותה שעזרה, עם עורכי דין, במאבק שלנו. שיידעו המחבלים שלא נרפה מהם, הם וזולתם, ושאין להם לאן לברוח, נרדוף אותם כמו שציידי הנאצים עשו אחרי מלחמת העולם".
קראו גם:
תמם סיפרה על הגעגועים לבנה משה ז"ל ואמרה: "משה היה ילד כל כך מיוחד, עם מידות טהורות, עדין נפש שעוזר לזולת. כנער, היה רואה זקנים עם סלים באוטובוס, היה מרים להם את הסלים ומלווה אותם עד הבית ולא משנה מי עמד מולו. הוא היה לוקח אוכל מהסירים בלי ליידע אותי וכשגיליתי ושאלתי למי האוכל, סיפר שזה לאדם רעב שזרקו אותו מהבית וגר בתחנת האוטובוס. הוא סיפר שלקח לו גם שמיכות ומידי יום הוא מביא לו אוכל, זה היה הבן המיוחד שלי. משה תמיד היה עסוק. אבא שלו קנה לו איזה 400 יונים ותמיד ידיו היו מלאות בעבודה על שובך. בדיעבד פירשתי את זה ביני לבין עצמי שהוא פשוט רצה להספיק הרבה לפני לכתו".
