סביר להניח שאין אחד בישראל שלא מכיר את שרון הולצמן, גם אם לא בשמו אז לבטח בלהיטיו הקאנוניים: "בוקר טוב עולם", "אישה אישה", "אוקיאנוס", "סיכוי קלוש", "מה שאני רוצה", ששימש כשיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "מסודרים", "יש מקום" ועוד. סביר גם להניח שרבים מכירים אותו בשל הצדדים האחרים והלא מוזיקליים שלו שהגיעו לכותרות: ההתמכרות לסמים קלים וסמי תרופות, הגירושים, ידיעת הפייק שפרסם, בה בישר על מותו ממנת יתר, ומעצרו המתוקשר ב־2015 על ידי רשות ניירות ערך שבסופו הורשע בעבירות של זיוף המשפיע על עסקאות ותרמית.
השבוע בביתו בהוד השרון, צמוד לילדיו הבוגרים, כשהוא מחוייך, שליו ורגוע כפי שלא היה בימי חייו, הוא מספר בגילוי לב מצמרר על הדרך והתלאות שעבר, מהסמים, ועד לגירושים הכואבים, האלבום החדש "רוקנרולר" (ראו מסגרת), האבהות, המעצר וגם על היום החורפי ההוא, לפני שבע שנים, שבו מצא את עצמו ברחוב בלי פרוטה וחושב לאן ממשיכים מכאן.
"שנאה עצמית"
"נתחיל מהסוף", הוא אומר, "אולי ככה נבין את ההתחלה. אני במצב טוב היום. יחסית כמובן. שומר על עצמי. השטויות שעשיתי בימי חייו, חלקן אולי בלתי נתפסות, הן היו חלק מהליך של אובדן דרך, של שנאה עצמית יוקדת. חייתי בביוב, נזרקתי לרחוב, אבל תמיד ראיתי את הכוכבים. דווקא כשהיייתי בתחתית של התחתית, הבנתי את זה במלוא העוצמה, ודווקא משם, מהמקום שאין לי מה להפסיד יותר בחיים, התחיל התיקון שלי, התחלתי לאט לאט לקלף את כל שכבות הסירחון שנדבקו בי, ואז בצבץ לו שרון הולצמן האמיתי, זה שהיה חבוי כל כך בחרא של עצמו, עד שלא ראו מי הוא".
אתה מדבר על ההתמכרות לסמים?
"אני מדבר על מכלול דברים שהשיא שלהם היה ביום שגרושתי השנייה, בפתאומיות, גירשה אותי מהבית. נזרקתי לרחוב פשוטו כמשמעו. הייתי בלי פרוטה בכיס, הייתי גם תחת השפעת סמים, עוד לא עברתי גמילה, כל המכלול הזה הביא אותי לתחתית שבשפל. באותה תקופה הייתי כבר במדרון חלקלק שהסוף שלו היה ידוע מראש. אני כמובן לא מפנה אצבע מאשימה לאף אחד, אלא לעצמי. הבאתי על עצמי את כל זה, כל מי שאני, כל מה שעשיתי, שלא היה שייך למוסיקה, בא ממקום לא טוב, וזה פרץ החוצה בצורה הכי איומה שיכולה להיות. היום כשאני מסתכל על זה ממבט לאחור, אני מתקשה להאמין איך הגעתי למצבים האלו, אבל הניצנים של זה היו כמובן עוד בהתחלה, גם בשיאים שלי, גם בשנת 1995, השנה שבה להקת 'אבטיפוס' שבה הייתי חבר, היתה בשיאה ולא היה אחד שלא הכיר אותה".
שזה אומר?
"אני לא רוצה להיכנס לקלישאות של רוקרים, שככה הם, ויש להם הרס עצמי וכדומה. צריך לפרק את זה לעומק. בתכל'ס, כל חיי היו כאוס אחד גדול, אומנם בשירים באופן פלאי זה לא בא לידי ביטוי, הם דווקא היו די 'עגולים' ודי 'מושלמים', אבל הם לא ביטאו את מי שאני הייתי. הייתה לי ילדות די רגילה בהרצליה, התגייסתי לנח"ל קרבי, השתחררתי, פלורטין, אבטיפוס וכל ההצלחה. המוסיקה הייתה השפה שהכרתי, ועם כל הצניעות הייתי טוב בה, כל מה שהיה מסביב לא עניין. מה זה מסביב? החיים עצמם. ברגע שישנה הפרדה בין מי שאתה לבין המוסיקה שאתה מייצר, זה נורא ואיום, כי אז אתה חושב שאתה גאון עולם - והמציאות פשוט לא מבינה אותך. סוג של גאווה. וכשהמציאות לא מסתנכרנת עם מי שאתה חושב שאתה, זה יוצר קונפליקטים גדולים מאוד, שבדרך כלל אנשים מגיעים לבריחה מהם, על ידי סמים, על ידי מעשים טיפשיים אחרים, ואם התהילה חולפת, כי זה מה שקורה באופן הכי טבעי, אז זה מחמיר".
"המוסיקה זה החיים"
לדברי הולצמן, רק בשנים האחרונות הוא התחיל להבין שמוסיקה והחיים הם דבר אחד: המוסיקה עולה מהחיים, היא מדברת עליהם, וכמה שהיא יותר אותנטית, כמה שהיא יותר מהמקום האמיתי, מהכאבים, מכל מנעד הרגשות, היא הרבה יותר טהורה. זו הסיבה שהאלבום שהוצאתי ממש עכשיו, מקבל תשבחות גדולות מאוד, מושמע בלופ בגלי צה"ל, זו הסיבה שהמבקרים מהללים. והאמת, זה לא מעניין אותי בכלל, אני באמת חושב שזה האלבום הטוב ביותר שלי, אני מרגיש שהוא בא ממקום נכון".
תסביר.
"רק כשאתה מבין שאתה מייצר לא בשביל שום אינטרס, זה יכול להצליח. לא עניין אותי, גם לא מעניין אותי עכשיו, המוסיקה היא עבורי החיים. אם לא הייתה המוסיקה, לא הייתי שורד. המכה הגדולה שקיבלתי שם ביום ההוא שנזרקתי לרחוב, הייתה הפינאלה. לא הייתי מדבר איתך היום".
עד כדי כך?
"כן, הייתי בדיכאונות חוזרים ונשנים. למה השתמשתי בתרופות ממכרות? למה החלטתי פתאום לעשות כל מיני שטויות כמו לפרסם על עצמי 'מת ממנת יתר', למה נראה לך שמאדם שכל חייו הם מוסיקה, פתאום מתעניין איך להרוויח כסף במצג שווא? למה הייתי צריך את כל הפדיחות, איך לא חשבתי על זה. אז נכון שזה סוג של יצירתיות, אבל יצירתיות בצורה הכי גרועה שלה, כל זה קורה כי אדם נמצא בבריחה, ברחתי מעצמי, ולא ידעתי איך. לפעמים אדם צריך כאפה גדולה, כדי להתעורר וקיבלתי את הכאפה הזו. לא בדיוק כאפה. רעידת אדמה מטורפת יותר נכון".
זה עזר?
"אתה רואה אותי עכשיו, זה מדהים אותי כל פעם מחדש, אני כרגע נמצא בתקופה הפורה ביותר שלי בקריירה. במקביל אני מופיע עם להקת אבטיפוס".
רגע, ספר קצת על החזרה ללהקה המיתולוגית?
"הייתה להקה טובה, התפרקנו, כמו שכל להקות מתפרקות. זה לא נגמר הכי טוב, כמו שכל להקה שמתפרקת שמשהו לא עובד שם. היינו בנתק של 20 שנה. בעיקר נתק ביני לבין אמיר (אמיר בן דוד, סולן הלהקה א.א). התהליך הזה התחיל הרבה יותר מוקדם, בסביבות 2017. הייתי אחרי משברים והרגשתי צורך לחזור לחיים. רציתי להתחיל מאפס ולבקש סליחה מאנשים שנפגעו ממני לאורך השנים. אמיר היה גבוה ברשימת אלו שהייתי צריך לבקש מהם סליחה. הרמתי אליו טלפון, עשינו שיחה, זה בא ממקום נקי ומאוד אמיתי. לא חשבתי אז לחזור לנגן עם אבטיפוס. הייתי חייב להם סליחה, ולעוד הרבה אנשים. אני זוכר שיצאתי מהבית של אמיר והרגשתי שירדה לי אבן מהלב. לפני שנתיים התאחדנו שוב ויצאנו עם שיר חדש ("אתה לא יכול לדרוש אהבה"), ומאז אנחנו מופיעים.
"במקביל, פתחתי להקה חדשה שנקראת 'ערק לימונים', שבו אני מופיע יחד עם אריאל אביזוב (שניגן שנים עם מאיר בנאי ז"ל), וזה הרכב שדי מצליח ומופיע. וכמובן עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלי שאותו הפיק ליעד ברוידא מרעננה (הבן של ראש העיר חיים ברוידא א.א). מדובר בבן אדם גאון, הוא הצליח בצורה פנומנלית להפוך את האלבום הזה להצלחה. כך או כך אחרי תקופה שבה לא כתבתי שנים ארוכות, בתקופה קצרה התחלתי לכתוב ולהלחין עשרות שירים. לכל הלהקות ולאלבום, זה כאילו סכר שנפתח וחיכה כל הזמן לצאת, והמים שיוצאים מהסכר הזה נקיים וטהורים. השירים שיוצאים ממני הם כמו אדם שמדמם אחרי שירו בו".
אופטימיות ואהבה
בדירתו בהוד השרון, סמוך לגרושתו הראשונה איתה הוא ביחסים טובים, בצמידות לשני ילדיו הבוגרים, וכשהוא בקשר מתמיד ואוהב עם ילדו הקטן בן השמונה מנישואיו השניים, הולצמן מחייך: "אני לא חושב שיצאתי מכל מה שהייתי. העבר שלי תמיד רודף אחריי כצל, ואני תמיד צריך לעמוד על המשמר. אני נקי מסמים, אני מרגיש אחר לגמרי, היצירתיות בשיאה, ואני אופטימי.
"אני אופטימי בקשר לאהבה, בהחלט לא שולל עוד זוגיות, ילדים, אני כל הזמן משתדל ומנסה לעשות הכי טוב עבורם, מאמין ביצירה ובחיים הטובים. ככה אני מקווה להמשיך, ליצור עוד, להביא עוד".
____________
האיש וה"רוקנרולר"
אלבום הסולו השמיני והחדש של שרון הולצמן "רוקנרולר" שיצא באחרונה, התחיל מהתכתבות ברשת החברתית: "האלבום הזה התחיל מפוסט על ליאם גלגהר סולנה של להקת אואזיס. ליעד ברוידא המפיק המוזיקלי כתב תגובה, פטפטנו, נפגשנו, היה קליק והשאר היסטוריה. הייתי במקום נמוך בחיים, ליעד הפך את הדימום להקלטה ברגישות ומקצועיות גבוהה והאלבום הזה הוא סיפור של ניצחון.
"מדובר באלבום האישי ביותר שלי. הלחנים מאד מלודיים, רכים ומלטפים שתופסים את האוזן, כל אחד מתשעת שירי האלבום מעולה".
האלבום נחתם עם הפתעה, קאבר ל"זן נדיר" של קורין אלאל. "מדובר בביצוע שקט ורגוע עם אינטרפרטציה מיוחדת שאינה נופלת מגרסת המקור", הוא אומר.
המבקרים מהלללים. השירים שבאלבום מושמעים ללא הרף בתחנות הרדיו, והפכו לפליליסט של גלג"לצ רק בימים האחרונים עם יציאתו.
