יעל שבח, ילידת כפר סבא ובתו של חבר מועצת העיר, ד"ר רפאל קובי, מגייסת את עזרת הציבור להפקת סרט על בעלה ואבי ששת ילדיה, רזיאל ז"ל, שנרצח לפני שנתיים בפיגוע בשומרון.
שנתיים חלפו מאז האסון, ועוד בטרם הובא רזיאל למנוחות, כבר פשטו הסיפורים על האדם המיוחד וטוב הלב שהוא היה. איש חסד. המוהל של כפר סבא, כינו אותו רבים.
בשנתיים האחרונות הפכה יעל למפעל הנצחה, כפי שתעיד על עצמה: "רזיאל היה משמעותי מאוד כבר בחייו. הוא לא היה צריך להירצח כדי שיופצו כל מיני סיפורים עליו. כשבן-אדם הולך לעולמו בטרם עת, הרצון להנציח אותו ולספר על מפעלי חייו הוא גדול. אתה רוצה להשאיר אותו נוכח כמה שאפשר. אז כותבים עליו הרבה דברים, מנציחים אותו בכל דרך אפשרית: הכנסנו ספר תורה לעילוי נשמתו, הקמנו בית עלמין, עכשיו אנחנו בונים מקווה לעילוי נשמתו. בכל התחומים נעשה רבות".
רזיאל היה מחובר מאוד לתורה, לדרך ישראל ולחסד, אבל מי הוא היה באמת, מה הסיפורים הקטנים על אודותיו? בדיוק בשביל זה פתחה בימים אלה יעל בפרויקט מימון המונים להפקת סרט לזכרו. "הצורך בסרט לא הגיע ממני, אני חווה אותו מאוד. זה הגיע מחברים, ממשפחה רחוקה יותר. הסרט מבחינתי הוא סוף פסוק. אני מרגישה שהקפנו את כל הנושאים וסגרתי את כל המעגלים שיכולתי לסגור. אנחנו חיים את עילוי נשמתו בסוף, כל מה שקורה כאן זה לעילוי נשמתו. עכשיו יש לי באמת הרגשה שאני צריכה למצוא את מקומי".
כשזה קרה הילדים היו קטנים מאוד. אני מניחה שהם חיים אותו כמהות.
"כן, לי זה קשה מאוד מצד אחד. מצד שני, זאת הדרך היחידה שהייתה לי להשאיר את אבא איתנו. הזיכרונות שלהם ממנו הם זיכרונות ילדיים, ואני מניחה שהם יישארו בראש בתיקייה נידחת בארכיון, אבל הם לא שליפים. כדי להשאיר אותו נוכח בחיים שלנו, הדרך היחידה זה להפוך אותו למהות".
הם דומים לו באופי?
"כן, מאוד. לרזיאל היו המון חלקים. מצד אחד הוא היה מפוזר מאוד, ומצד שני הייתה לו משמעת גדולה מאוד. אז את הפיזור הזה אני רואה באחת מהבנות שלי, ודווקא את האצילות והעמידה בזמנים אני מוצאת באחרת. השמחה הגדולה מאוד שלו דבקה בכולם".
לנהל את המשבר
בשנתיים האחרונות, בתוך ההנצחה הבלתי פוסקת, בולטת בחירתה העיקשת של יעל בחיוביות ובחיים. כל פרויקט שעשתה לזכרו של רזיאל נעשה תוך הסתכלות על היש, על החי ועל העתיד. ביניהם, גם יציאתה לקורס חובשים — מסלול שרזיאל עשה בחייו במסירות רבה. "פעם שולי מועלם אמרה, שיש שתי דרכים להתמודד עם משבר. האחת היא להתמוטט ולתת למשבר לנהל אותך, והדרך השנייה היא לנהל לעצמך את המשבר. זה דורש המון רצון ושיתוף פעולה מהסביבה, אבל כשאת בוחרת בזה, הכוונה היא שהכול עובר דרכך. כבר באותו הלילה התנהלתי באופן אינטואיטיבי".
זכור לך רגע מכונן, שבו הבנת שאת לוקחת שליטה?
"כן, כשנשאלתי איפה קוברים אותו ואיפה נשב שבעה. זאת הייתה החלטה רבת משמעות".
יעל שגדלה כל חייה בכפר סבא, החליטה עם רזיאל לעבור לחוות גלעד בשומרון. אף שזמן רב התגוררו בכפר סבא, יעל החליטה שרזיאל ייקבר בשומרון. "יש כאן אמירה. זה לא רק הבית שלו, זה גם המקום שבו הוא נרצח, ולא נזוז מכאן".
כאמור, רזיאל היה מוכר מאוד בכפר סבא. "שבת לפני הרצח הוא ערך שתי בריתות בעיר. הוא חילק את עצמו למען כל כך הרבה, ותמיד היה מאה אחוז. הוא שם את הלב שלו באותה הסיטואציה: אני מוהל אז אני מוהל עכשיו, אני אברך אז אני אברך עכשיו, אני בבית אז אני בבית עכשיו. אם הוא היה בבית, הוא לא היה עונה לאף אחד. אני זוכרת את החוויה הזאת מהברית של בניהו. הוא היה המוהל שלו, וגם אבא שלו. היית מצפה לראות איזושהי חמלה, אבל כלום. בא, עשה את הברית, זרק לי את הילד וחזר. הוא היה מאוד מוהל באותם הרגעים, אבל כשהוא חזר להיות אבא הוא היה אבא על מלא: שטותניק, מחבק ואוהב".
לטובת הכלל
"הסרט הוא התקווה הגדולה שלי", אומרת יעל. "אני חושבת שהוא צריך להתחיל בקטע שאני כותבת בו. אנחנו מתכתבים הרבה. אני הרבה פעמים נכנסת לראש שלו וחושבת מה הוא היה רוצה לומר. זאת צורת האוורור שלי. אני מעודדת גם את הילדים שלי לעשות את זה, אבל אני חושבת שהם עדיין צעירים".
למה בחרת לפנות לקהל הרחב להפקת הסרט?
"הרבה אנשים שאלו אותי למה את עושה הדסטארט, ולא פונה למממן או למשפחה המצומצמת. בסופו של דבר, המטרה שלי בסרט הזה היא להפוך את רזיאל, בפעם האחרונה באיזשהו מובן, לציבורי. אני רוצה סרט הנצחה למורשת ישראל. את הסיפור האישי שלו צריך ללמוד כאדם. רזיאל חי חיי מסירות גם בלי למות — וזה מה שאני רוצה שיראו בסרט. אני רוצה שכמה שיותר יהיו שותפים, כדי שהסרט הזה לא יהיה רק שלי, שהוא יהיה פתוח לקהל הרחב. שזה יהיה משהו ללמוד ממנו".
עד כה ההתגייסות סביב הפרויקט גדולה מאוד. אנשים רבים, גם כאלה שאינם יכולים לתרום מכיסם, הציעו לתרום מליבם תשורות לתורמים: סדנאות שזירה, סיורים בירושלים, יצירות אומנות, ועוד. המסירות, שאיפיינה את רזיאל בחייו, רוקמת עור וגידים כעת, על ידי אנשים שכלל לא הכיר.
