"אחי היקר,
שמך היה יחזקאל. במחתרת בעיראק נתנו לך את הכינוי 'כרמל'. סיפרו לי שהיית אדם שמח, שאהב חיים, אך גם אחראי ורציני. למרות גילך הצעיר עזרת כבר במפעל המשפחתי לייצור מראות, שם הפכת להיות עמוד התווך. אני זוכר אותך כאח כייפי. את חותמך הטבעת בי כשהיית לידי ב-1947, הייתי אז ילד בן שש בערך. אהבתי את טיולנו המשותפים בפארקים בבגדד, ועוד יותר כשלקחת אותי לשיט על נהר החידקל. הייתי מלא גאווה וביטחון בחברתך.
ערב אחד הופעת בבית אחרי תקופה של היעדרות. מאוחר יותר הבנתי שירדת למחתרת, כי השלטונות חיפשו אותך בשל שני ניסיונות כושלים שאירגן ארגון ה'הגנה' להעלות לארץ את חברי המחתרת שהייתה באותם הימים בבגדד. למחרת אותו הערב היה הניסיון השלישי שלך לעלייה לארץ בצורה בלתי לגאלית. לא רציתי להיפרד ממך. לכן נפרדתי ממך בבכי ובכעס.
מאז לא ראיתי אותך יותר. במקומך התחילו ביקורי הממסד העיראקי (הצבא, המשטרה והבולשת). זאת הייתה תקופה של פחד, בכי וכאב. כך זה נמשך עד שנת 1951, כשהמשפחה עלתה לארץ לאחר החרמת כל רכושה.
חסרת לכל אחד מאתנו, אך התקווה לעלות לארץ ולפגוש אותך שוב הייתה חשובה מכול. את בשורת האיוב, שנפלת ב-17 ביולי 1948, קיבלנו רק כשעלינו לארץ, חמישה חודשים לאחר שעצמותיך הוחזרו ונקברת בקבר אחים בהר הרצל. נפילתך הייתה שבר ענק לכל המשפחה. שבר שמעולם לא התאחה.
ואז החל מסע של סבל בל יתואר למשפחה. ממש באותו היום ובאותה שעה נתבשרנו גם על מות אחותנו ז"ל, שהייתה אז בת 12 והוכשה על ידי נחש ליד האוהל שקיבלנו יום לפני כן במעברה בחולון. באותם הרגעים איבדתי לא רק אותך ואת אחותי אלא גם את הוריי שנשברו מ'קבלת הפנים' האיומה שהייתה מנת חלקם כעולים. אני, כילד בן תשע, נאלצתי לעזור ולתמוך נפשית בהורים ככל יכולתי.
כיום, בכל ערב יום הזיכרון, אני עולה לקברך.
עברו 70 שנה ועדיין אני פוגש את מתי מעט הלוחמים שהיו אתך והצליחו לשרוד, וגם את המשפחות שעולות לקבר.
חבריך סיפרו שהיית אדם אופטימי, בעל יכולת עשייה גדולה. בעל קסם אישי ושובה לב. כל מי שהכיר אותך נשבה בקסמך. כך זכרו אותך. כולל חברי קיבוץ מרחביה, שם השתלבת עם עלייתך לארץ במסגרת ה'הכשרה', ועד צאתך לפעולה שממנה לא שבת.
כזה היית וכזה תישאר בזיכרוני, בזיכרון המשפחה ובזיכרון חבריך.
לזכרך ולהנצחתך נכתב הספר 'והמלאכים שותקים', שיצא לאור בשנת 2011, וזכה ב'פרס קוגל לספרות' בשנת 2013.
יהי זכרך ברוך, אחי היקר,
לעולם לא נשכח אותך. אחיך, עזרא משקיף-עינצ'י".
*יחזקאל עינצ'י נולד ב-1930 בבגדד, והיה פעיל במחתרת. ב-1947 הועלה לארץ על ידי נציגי ארגון "ההגנה" בעיראק, הגיע להכשרה בקיבוץ רחביה, יצא עם חבריו לפעולה באזור לטרון בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים, ונפגע מאש האויב (חיילים ירדניים שארבו להם בנקודת תצפית גבוהה). הוא דחה את הצעת אחד החיילים שלא נפגעו לחלץ אותו והאיץ בו להימלט. 23 חיילים נהרגו בקרב והוכרזו נעדרים. רק ב-1951, בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם הירדנים, הוחזרו עצמותיהם מעורבבות בשקיות יוטה. מכיוון שלא ניתן היה לזהותם הם נקברו בקבר אחים בהר הרצל.
