עינת (שם בדוי), תושבת השרון, בעלת שני תארים אקדמיים ואם לשני ילדים, כלל לא העלתה בדעתה שיום אחד תמצא את עצמה במעון לנשים מוכות. מאז שהיא מכירה את עצמה היא היתה אשה חזקה ועצמאית. היא גדלה במשפחה אמידה, רכשה השכלה גבוהה ומקצוע מכובד, ואילו היו אומרים לה לפני שנים כי יום יבוא והיא תסתתר במקלט לנשים מוכות, היא היתה מפקפקת בכך מאוד. גם לפני עשר שנים, כשנישאה לבן-זוגה, היתה בטוחה שעשתה בחירה טובה. היא התאהבה בו — גבר אקדמאי בעל מקצוע חופשי — והיתה להם זוגיות טובה. עם השנים הופתעה לגלות, לדבריה, צדדים אחרים בו. הוא הפך אובססיבי, חולה שליטה, וזמן קצר לאחר שהפכה לאם הראה לה לראשונה את נחת זרועו.
לפני יותר משנה היא ברחה עם שני ילדיה למקלט לנשים מוכות, ונאלצה לעזוב את עבודתה ולהתנתק מכל חייה, כדי להגן על חייה ועל חיי ילדיה.
בראיון ראשון השבוע מחוץ למקלט היא מספרת על השנים הקשות, על המפלט שקיבלו היא וילדיה ועל הקלות שבה קורבנות אלימות הולכים לאיבוד בתוך המערכת. "במשך שנים הגשתי תלונות במשטרה ופניתי לרווחה, אבל לא קיבלנו טיפול ראוי. הלכתי למקלט, כי הרווחה לא נתנה לי מענה. פתאום, כשיצאתי מהמקלט, מסתכלים עליי אחרת, וחבל שצריך להגיע עד לשם".
"הפך למפלצת"
שנה אחרי שעינת הכירה את בן-זוגה הם נישאו, ומאז, לדבריה, הם חיו בעיקר על חשבונה. למרות המקצוע המכובד שלו, הוא לא הצליח לשמור על יציבות תעסוקתית, ומדי פעם היה מובטל. היא חשבה בהתחלה שזה עניין של חוסר מזל, ולקחה על עצמה את עול הפרנסה.
כשהרתה היא שמחה כל כך, אך בחודש החמישי להריונה החלו, לדבריה, גילויי האלימות הראשונים. לאחר מריבה מילולית הוא התעצבן, דחף אותה והפיל אותה על הרצפה. "אני לא אדם חלש, יש לי כושר פיזי גבוה, אז נאבקתי בו ושרטתי אותו בידו", היא מספרת. מאז נחשפה שוב ושוב למצבי רוחו ההפכפכים. "בדרך כלל הוא היה נורמטיבי, אך פתאום היה הופך למפלצת, במין פרץ של חוסר שליטה, ואז היה נרגע ואפילו לא זכר שזה קרה. הוא חי במין הכחשה. הוא לא היה הטיפוס המוכר של גבר אלים — לא נרקומן, לא אלכוהוליסט, לא מכור להימורים. אבל אחר כך התברר לי שבילדותו חווה אלימות בבית".
מיד לאחר לידת בנם, פוטר בן-זוגה מעבודתו, ובלית ברירה היא נאלצה לחזור לעבודתה. באותה התקופה נמשכו גילויי האלימות — מילולית, רגשית וגם פיזית. "באחד המקרים הוא משך ממני את התינוק ולא הסכים להחזיר לי אותו. ראיתי שהוא באטרף, אז ניסיתי לקחת ממנו את הילד, והוא דחף אותי והפיל אותי". אחרי כמה מקרים נוספים היא עזבה את הבית עם התינוק ועברה לגור אצל הוריה. "הוא הגיע לשם והפעיל עליי מניפולציה רגשית. אחרי כמה ימים חזרתי, בהבטחה שלו שנתחיל טיפול זוגי".
לדבריה, אחרי שבן-זוגה מצא עבודה, האווירה בבית הפכה לרגועה יותר, ואז היא הרתה שוב, הריון לא מתוכנן, ולאחר הלידה התחדשו גילויי האלימות. "רציתי לצאת מהבית עם הילדים, אך הוא מנע ממני ולקח את מפתחות המכונית. קראתי לשוטר, שהמליץ לי לא להגיש תלונה, כי בן-זוגי עלול היה להגיש נגדי תלונה על ניסיון לחטיפת הילדים".
בהמשך החל בן-זוגה להסתובב עם אקדח צמוד, בלי רשיון. לדבריו, הוא נזקק לנשק לצורכי עבודתו. "התלוננתי במשטרה, עצרו אותו, חקרו אותו ושיחררו אותו".
החיים במקלט
בקיץ שעבר, היא מספרת, הוא פוטר שוב והחל עוד גל אלימות. "באחד הימים בני הגדול לא חש בטוב וביקשתי ממנו לשמור עליו. הוא לא הסכים והתחיל להשתולל, ויצא מהבית. ארזתי בגדים שלי ושל הילדים, לקחתי את המחשב, הכנסתי את הבן הגדול למכונית ויחד אספנו את הבן הקטן מהגן ונסענו לתחנת משטרה בעיר אחרת, כדי להגיש תלונה. אמרתי להם שאני מפחדת, שבן-זוגי עלול להיות אלים. בבית המשפט הוצאתי נגדו צו הגנה במעמד צד אחד. הוא התקשר ואיים שיפגע בילדים אם לא אחזיר אותם. את האיומים האלה שמעתי כל כך הרבה, אבל באותו היום החלטתי ללכת למקלט לנשים מוכות. הגענו לשם בשישי בצהריים. נאמר לי שייקח זמן עד שיתפנה מקום בעבורנו, ובינתיים חלקתי חדר עם אשה מבוגרת, ושירותים ומקלחת עם עוד משפחה. אחרי חודש עברנו למקלט אחר.
"אחת הבעיות העיקריות מבחינתי היתה העובדה שכדי שבן-זוגי לא יוכל למצוא אותי, התנתקתי מהעולם ומהעבודה — בלי טלפון, בלי מיילים. בניגוד לתפיסה שלי שמדובר בסוג של כלא, עד מהרה הבנתי שהגעתי למקום שמגן עליי ועל ילדיי, לבית חם, עם צוות מקסים שמעניק לנו תמיכה, טיפולים רגשיים, עזרה בשיעורי בית במועדונית, חוגים וסדנאות יצירה. כל בוקר לקחתי את הילדים לבית הספר ולגן, והתפניתי לעבודות הבית — לבשל ולנקות את החדרים ואת השטחים הציבוריים. הייתי שם עם עוד נשים במצב דומה לשלי, והרגשתי שאני לא לבד. היחסים היו טובים, אך נחשפתי גם לכמה נשים שחלקן טרם יצאו ממעגל האלימות, ונהגו באלימות גם במקלט".
בינתיים התנהל הליך משפטי בין בני הזוג, ובמהלך דיון בבית המשפט היא פגשה את בן-זוגה לראשונה מאז שעזבה את הבית. "הצלחתי לעמוד מולו ולהתמודד היטב עם הסיטואציה, ומפלס החרדה שלי ירד".
בתום הדיון קיבלה משמורת על הילדים. חמישה חודשים אחרי שנכנסה למקלט היא החליטה שהגיע הזמן לעזוב. "לפני שקיבלתי משמורת על הילדים לא יכולתי לגור איפה שאני רוצה, ולכן לא יכולתי לעזוב".
לדבריה, היה לה קשה למצוא דירה כל עוד סיפרה לבעלי הדירות שהגיעה ממקלט לנשים מוכות. "הם לא רצו להסתבך ולא רצו להשכיר לי. בהמשך נאלצתי לשקר שאני לבד כי אני אחרי גירושין. שכרתי דירה, העברתי את הילדים לבתי ספר חדשים, וחזרתי לעבודה כמעט מלאה".
האיומים נמשכים
ועדיין, גם בתקופה זו עינת לא חשה בטוחה לגמרי. כשבן-זוגה לשעבר ניסה להגיע אליה הביתה, היא הוציאה נגדו צו הרחקה. לדבריה, הוא לא מתמיד על מפגשים קבועים עם הילדים, וצריך להיות השולט והמחליט גם בזה. יתרה מכך, הוא לא משלם לה דמי מזונות. "זאת אלימות כלכלית. הוא גבר שתלטן וקנאי וחולה שליטה. אמנם, רשמית נחלצתי ממעגל האלימות, אני רחוקה ממנו, אבל כל שיחת טלפון אתו נגמרת במשפט 'אני אקח לך את הילדים. את לא תראי אותם יותר'".
עדיין יש סטיגמה למי שהיתה במקלט?
"כן, ולכן אני לא מספרת לאנשים, כי אנשים שופטים אותי על פי זה. צריך לשנות את הסטיגמה הזאת, כי המקלט הוא מקום טוב שעוזר לנשים במצוקה".
מה תמליצי לנשים שיימצאו במצב דומה?
"לקחת עורך דין טוב עוד לפני שהן יוצאות מהבית, להפריד חשבונות בנק. לקחת אתך כמה שיותר ראיות והקלטות. אני לא עשיתי זאת, כי ברחתי, לא תיכננתי, לא תיחמנתי, השארתי את כל חיי מאחור — המסמכים האישיים, החומרים המקצועיים, התעודות והתמונות שלי".
גל רציחות הנשים במדינה מפחיד?
"כשהיינו שומעים על כך בחדשות, לפעמים הוא היה אומר לי: 'את רואה, זאת היא שגרמה לו לרצוח אותה'. ביום שיצאתי מהמקלט החלטתי שאני לא אתן לפחד לנהל לי את החיים, ואני לא אגרום לילדים שלי לפחד. היתה לי הזדמנות לשכור בית עם חומה, אבל החלטתי שלא אכניס את עצמי שוב מאחורי חומה, כמו במקלט, ואם יום אחד הוא יחליט לגמור לי את החיים, אני אדע לפחות שעשיתי הכל כדי שלילדים שלי יהיו חיים טובים. היום הילדים שלי מאושרים, טוב להם".
את מרגישה שניצחת?
"אחרי המקלט, בתקופה קצרה מאוד הצלחתי לקום על הרגליים. הרווחתי את החיים שלי. אני מצליחה להתנהל בכוחות עצמי, אז בהחלט ניצחתי".
כמה?
"אני עדיין לא שם, אבל אני בדרך לעשר".
מבט מעבר לחומה
השבוע, לרגל יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים, ביקרה במעון לנשים מוכות בשרון משלחת של תורמים יהודיים מדאלאס, ארצות הברית. הם באו להתרשם מהמקום ומהצוות, ולהיפגש עם הנשים שמצאו שם מקלט.
המעון, המוקף חומה גבוהה ולבנה, שוכן בלב שכונת מגורים. שש שנים התנהל מאבק משפטי עד שבג"ץ דחה את עתירת השכנים ואישר את הקמתו. כשנפתח השער, נגלה בפני המבקרים מבנה מודרני יפהפה, ובו חצרות מטופחות, חדרי מגורים, חדרי פעילות, מועדונית, גן ילדים מאובזר היטב, מטבח, חדר אוכל ומשרדים.
בזמן שבגן הילדים משחקים כמה פעוטות עם הגננת ועם הסייעת, האמהות עוסקות בפעילויות למיניהן. הנשים במעון אחראיות לניקיון החדרים והשטחים הציבוריים, וגם לבישול. הילדים הגדולים יותר מובאים על ידי האמהות לגני הילדים ולבתי הספר שבסביבה. במהלך היום זוכות הנשים לטיפולים רגשיים ולשיחות העצמה עם עובדות סוציאליות, לחוגים, לסדנאות, לטיפולי פיזיותרפיה ולטיפולי יופי, ולפעילויות העשרה למיניהן, להן ולילדיהן.
אחת מהן היא אוסנת (שם בדוי), רק בת 25 וכבר חצי שנה במעון עם שלושת ילדיה. סיפורה האישי אופייני לנשים רבות — בעל מכה ומאיים, שהיה בעצמו דור שני לאלימות במשפחה. "הגעתי לכאן אחרי לידה, מדממת, כואבת, עייפה ונפחדת", היא מספרת, "ומאז התחזקתי וקיבלתי המון ביטחון עצמי. זה היה הצעד הנכון לעשות. תמיד חשבתי שמדובר בכוך, וגיליתי שמדובר בבית חם, עם משפחה מורחבת וקהילה תומכת".
"מבחינתנו, כל נפש שהצלנו היא עולם ומלואו", אומרת מנכ"לית העמותה המנהלת את המקום, יעל גולד.
העמותה במספרים:
העמותה "לא לאלימות נגד נשים", שמנהלת כיום שלושה מקלטים לנשים מוכות, נוסדה על ידי רות רזניק לפני 41 שנה.
בסך הכל פועלים בארץ 14 מקלטים — שניים מהם לאוכלוסייה החרדית, ושניים לאוכלוסייה הערבית.
כל מקלט מיועד לאכלס 12 נשים וכ-25 ילדים.
כל המעונות בתפוסה מלאה, ובשנת 2018 טופלו בהם יותר מ-700 נשים.
כל אשה מתוקצבת על ידי משרד הרווחה ב-20,000 שקל.
ההקצבה הממשלתית השנתית למקלט מסתכמת
בכשלושה מיליון שקלים, שהם 80 אחוז מתקציבו השנתי של כל מקלט. את הסכום הנותר מקוששת העמותה מהציבור, מקרנות, מקהילות יהודיות ומתורמים מחו"ל.
20 אחוז מהנשים חוזרות לבעל המכה ולמעגל האלימות.
