למנחם קליונר, חסיד חב"ד צעיר וחביב מהעיירה דנילוביץ' ברוסיה, היה ברור שהוא ילמד תורה, אבל לא יתפרנס מתרומות. זו הייתה הוראתו הישירה של אדמו"ר חב"ד לחסידיו, שאביו של מנחם נמנה עמהם, ומנחם לא העלה בדעתו שלא לציית לה. כדי להתפרנס מעמלו הוא התקבל בגיל 18 לעבודה כשוליה בחנות לכלי תפירה, ובזמנו הפנוי הקפיד ללמוד תורה.
3 צפייה בגלריה
החבדניק החביב ורב הפעלים נמחק מהקולקטיב ההיסטורי. ר' מנחם קליונר זצ"ל | צילום: אלבום משפחתי
מהשמיים כנראה אהבו את הקונספט, שכן כשביקר מנחם בתל אביב בגיל 28, בביקור מקדים לקראת עלייתו ארצה, כבר היה בידו סכום מספיק כדי לקנות לעצמו 50 דונם אדמה שיכלו לפרנס אותו בכבוד. הוא הפקיד את הכסף בידי המשרד הארץ-ישראלי של רופין, עם הוראות רכישה מפורטות וייפוי כח מתאים, חזר לארצו והחל להתארגן לעליה לארץ, כדי להיות חקלאי עברי.
סמוך לעלייתו לארץ, בחודש מרץ 1914 התבשר מנחם שעסקת הנדל"ן שלו כשלה, וכי חלום החקלאי נגוז. מנחם, יהודי מאמין, לא התמרמר. "הכל בידי שמיים" חשב, וחיפש אופק תעסוקתי אחר. בהעדר אלטרנטיבה חקלאית הפך סוחר בגדים בתל אביב.
שבוע לפני פסח, בשנת 1917, חתם המושל הצבאי של ארץ ישראל, על גזירת גירוש כנגד תושבי תל אביב. עד סוף חול המועד פסח עתידים היו כל תושבי השכונה לעזוב את המקום לבלי שוב, כדי "להגן על חייהם מפני האנגלים". משום מה ההוראה נאכפה כנגד היהודים בלבד, ו-5,000 יהודי תל-אביב, חלקם כבר חוו גזירות וגירוש בארצות מוצאם, ארזו את הפקלאות והחלו לנוע מזרחה וצפונה. 750 מתוכם הגיעו לחורשה בכפר סבא, כשהם מקווים שתוך שבוע-שבועיים יירגע התורכי המשוגע והם יוכלו לחזור הביתה. הם כמובן טעו.
מאות אנשים נתקעו בחורשה, בלי מים, בלי גג, בלי אוכל ובלי תנאים סניטריים. אף אחד לא ידע מה לעשות, ומגיפה קטלנית היתה רק שאלה של זמן.
זו היתה שעתו הגדולה של סוחר הבגדים מנחם קליונר. הוא רץ, והשתדל, ולקח, והביא, וארגן, ודאג, וניחם, וגער, ולא נח עד שלכל משפחת פליטים הייתה סוכה מענפי אקליפטוס מקומיים, ובתוכה לכל הפחות תנור טיט לבישול. מי שלא הצליח לבנות לעצמו סוכה ותנור, קליונר עצמו ניגש למלאכה בהתלהבות, שסחפה אחריה את הפליטים האחרים לצאת מהאפתיה שהייתה תוצאת ייאוש עמוק, ולתת כתף.
אחרי בניית הסוכות הגיעה תורו של המטבח המרכזי. כך, אורווה שנמצאה במקום נוקתה ביסודיות על ידי קליונר והאנשים שנסחפו אחריו, ושינתה את ייעודה למטבח. במקביל לאורווה מצא עצמו מבנה אחר הופך לבית חולים, ומיד אחריו דאג קליונר להביא משאבה מתל אביב כדי להגדיל את ספיקת המים מהבאר הקטנה של כפר סבא. בינתיים אנשים צריכים גם אוכל, ושליחים מונו על ידו לרכוש חיטה, ואם לא חיטה – לפחות דורה... ולאחר שבעיית המזון התייצבה איכשהו, הוא טרח והקים שני בתי ספר, שהרי בלי חינוך אי אפשר, ובנים ובנות לא יכולים ללמוד ביחד...
גם אסונות לא נפקד מקומם. כך, לילה אחד פרצה שריפה באחת הסוכות, ואנשים עמדו חסרי אונים סביב למדורה בייאוש. אף אחד לא הזיז אצבע עד שהגיע "המנהיג". בהעדר מים הוא לקח מעדר, חפר בקרקע הרכה והשליך עפר על האש, וכמו ניתן האות – וכולם אחריו, מצטרפים למאמץ ומביסים את הבעירה.
זה כמובן לא הכל... אנשים צריכים עבודה, ואנשים צריכים תרבות, וכשהם רבים ביניהם הם נזקקים למפשר ומגשר ושופט ושוטר, הכל כדי לנהל סוג של חיי ציוויליזציה; והתורכים הנסוגים גם הם עצבניים ומוצאים מפעם לפעם תואנה להתעמר בפליטים, שמספרם הולך ועולה עד שמכפיל את עצמו ל-1,500 איש, ומישהו צריך "לפייס" אותם בבקשיש כזה או אחר.
ועל כל אלה ועוד רבים אחרים עומד ומפקח במשך שנה וחצי אדם שהוא משכמו ומעלה, הוא חסיד חב"ד מנחם קליונר.
וכשנגמרת התקופה הקשה, מקפיד קליונר שלא לחזור לתל אביב עד שאחרון הפליטים "שלו" שב לביתו, ואז שב גם הוא אחרון לביתו, ובניגוד לאחרים שדואגים להנצחת פועלם (בלי שמות...) הוא חוזר פחות או יותר לאלמוניותו (בינינו – מי מכם הכיר את שמו ?...).
מעצב הדגל
צאצאיו של מנחם קליונר יודעים לספר בגאווה כי הוא שהציע לפני כ-100 שנה לעסקן הציוני דוד וולפסון לשלב בדגל המדינה את צבעי הטלית: כחול ולבן או במילים אחרות הוא ממציא הדגל " תחיה כ"ץ- חן ציון, מנהלת מדרשה בשומרון אומרת כי הסיפור הזה עובר מדור לדור במשפחה".
3 צפייה בגלריה
מגילת כפר סבא על פי קליונר בארכיב המדינה. היסטוריה שכל אחד צריך לדעת | צילום: ארכיב המדינה
בספרו של הביבילוגרף הרשמי וחוקר היישוב, אברהם יערי "זכרונות ארץ ישראל" נכתב כי "כאשר חזרו הגולים מכפר סבא חזרה לבתיהם בתל אביב, עיצב קליונר את דגל כחול לבן בצורתו המוכרת כיום, ותושבי תל אביב תלו את הדגל על בתיהם. כשלושים שנה מאוחר יותר, ב-1948, נבחר העיצוב הזה להיות דגלה הרשמי של מדינת ישראל".
בשנת 1964 כשלא היה בקו הבריאות ואולי חש כי קרב מותו הביע בפני משפחתו את רצונו להיקבר ליד קבריהם של שומרי שבת. כעבור שנה בשנת 1965 נפטר ומשפחתו כיבדה בקשתו והוא הובא לקבורה בבית העלמין "זיכרון מאיר", בגבול רמת-גן בני-ברק בן 80 היה במותו.
למנחם ושושיה נולדו 5 ילדים, כולם הלכו כבר לעולמם: אליהו, היה קבלן בנין, תמימה, הייתה מורה, ידידיה היה בעל בית- דפוס, מלטיה חן- ציון עבדה במרכז ישיבות בני עקיבא בת"א ונאמנה גנוז הייתה מורה. כולם הלכו כבר לעולמם. מלטיה ז"ל שנפטרה לפני כשנה הייתה תושבת מושב חמ"ד והייתה רעייתו של סגן אלוף (מיל.) אליהו חן ציון מי שפיקד על הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב . בת נוספת של מנחם קליונר, נאמנה גנוז ז"ל הייתה רעייתו של חוקר הפולקלור והסופר יצחק גנוז עורך כתב העת "ידע עם".
