לפני כחודש התגייס נווה פרץ (21) לחטיבת גולני. לכאורה עוד חייל שמצטרף לחיל הידוע בכריזמה והמשפחתיות שלו, אך את פרץ, יתום צה"ל שעבר מסע נפשי כדי להגיע לרגע המיוחל, ליוותה נאוה, אמו של סמל ראשון עמית בן יגאל ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית, ומפגש גורלי בין השניים הביא את פרץ להחלטה להתגייס לחיל של אביו המנוח. "כנער היו בי הרבה כעסים, חוסר אונים ושאלות, אבל מגיע שלב שאתה חייב לרפא את עצמך. בגולני הרגשתי שהגעתי הביתה".
"אבא תמיד איתי"
פרץ היה רק בן חצי שנה כשאביו, רב סמל ראשון אלון פרץ נהרג בתאונת אימונים והוא בן 26 בלבד. הוא הכיר את אביו דרך הסיפורים. דמותו השפיעה עליו וממשיכה ללוות אותו בכל בחירה ושלב שהוא עובר בחיים. "מעולם לא פתחתי את תיק החקירה של התאונה בה נהרג, זה לא חשוב לי. אני רק יודע שמדובר בתאונה של רכב צבאי שהתרחשה בזמן אימון. הוא שירת בגדוד 51 של גולני והיה מפקד בחטיבה הצפונית. בני משפחה סיפרו שמגיל צעיר הוא היה נוהג לומר לי ולאחי הגדול 'לאיזה גדוד תתגייס?' ואחי היה משיב 51. אני כמובן עוד הייתי קטן מדי לענות. חיילים שלו סיפרו עליו שהוא היה כאב עבורם, תמיד דואג לאחרון החיילים, מלא באהבת הארץ.
קראו גם:
"כילד דמיינתי את אבא כאדם שהרצון לעשות טוב לאנשים מניע אותו, תמיד תיארו לי אותו כאדם שהיה חשוב לו לשמח אחרים. הוא היה איש חסד, שהתמסר לדברים החשובים בחיים. הוא היה גם איש של שמחה וצחוק, גם לי כילד תמיד היה חשוב לי להיות שמח ולצחוק, נכון שיש רגעי שבר וגעגוע, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שגם מהרגעים האלו צריכה לצמוח שמחה ושהעצב לא יעזור לאבא או למשפחתי, אז מוטב שאמצא את השמחה.
"ימי הזיכרון הם הימים הכי קשים, אנחנו הולכים לטקסים בבית העלמין ואז גם לטקס לזכר אחות של אמא שנהרגה בפיגוע ולפעמים גם להר הרצל, זה יום מאוד עמוס".
דמותו של האב המשיכה ללוות את שני בניו גם שנים רבות אחרי שנפטר. "אחי הגדול מתן (24) מ"כ בגולני בגדוד 13 ולאחרונה השתחרר מצה"ל. גם אני ידעתי כל חיי שאהיה לוחם. כמובן שאמא מאוד חששה, אבל שוחחנו על זה. אני זוכר הרצאה של מרים פרץ שסיפרה שאחרי שקמה מהשבעה של בנה אוריאל שהיה קצין בגולני, ראתה את בנה אלירז אורז תיק לצבא, גם הוא היה לוחם בגולני. היא שאלה אותו לאן הוא הולך והוא השיב לה שהוא צריך לשוב לצבא ושאל אותה אם היא רוצה בן חי או מת? לימים גם אלירז נהרג בפעילות מבצעית אבל המסר הוא שאני חייב להמשיך לחיות את חיי.
"אין ספק שזה לא קל, אמא היא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה, בזכותה אני ואחי היום עומדים על הרגליים ולא גדלנו עם קושי. היא נישאה שנית כשהייתי בן 10, נולדו לה עוד שני ילדים, היום בת 13 ובן 11, והם הכניסו הרבה אור ושמחה לבית, יחד יצרנו משפחה אמיתית".
מפגש משנה חיים
למרות האופטימיות, הדרך לגאולה הפרטית של נווה לא הייתה קלה. "גדלתי בבית דתי וגם למדתי בישיבה המדעית בראשון לציון, אבל לא הייתי קרוב לתורה ומצוות. היו בי כעסים, עם כל הכבוד לסיפור של אבא גיבור, הייתי צריך להתמודד עם סיטואציות שילד לא צריך להכיר, היה בי כעס וחוסר אונים. אתה כועס על העולם ועל בורא עולם על מה שהוחסר ממך. עם הזמן הבנתי שאני חייב לשבת עם עצמי ולרפא את הכאב.
"כשהגעתי לגיל 18 וידעתי שאני רוצה להיות לוחם בגולני גם שקעה בי ההבנה שככה אני לא רוצה להתגייס לצבא, שאני צריך לשנות את עצמי. זה היה תהליך, חלק משמעותי ממנו התרחש כשאחי הגדול נכנס לישיבה וחזר בתשובה, ראיתי כמה זה עשה לו טוב, שהוא מצא מקום טהור ורציתי לראות אם זה מתאים לי אבל פחדתי מהשינוי. אחי הזמין אותי ואת אמא לשבת 'חיי שרה' בישיבה שלו בחברון, זה אירוע מאוד גדול ולכן הצבא מתגבר אותו עם המון לוחמים. בשבת בבוקר חיפשתי לשוחח עם חיילים כי זו הייתה תקופה שמאוד התלבטתי ופתאום נכנס חייל למטבח לחפש קפה, זה היה עמית בן יגאל וכשראיתי שהוא מגולני מיד התחלנו לדבר. זה התגלגל כך שכל השבת ביליתי איתו ועם הצוות שלו. היו לי גם הרבה שיחות עמוקות עם עמית.
כשהוא הבין שאני רוצה להתגייס לגולני אבל נמצא בתקופה של בלבול הוא ממש 'נתפס' עליי. הוא סיפר לי איך גולני זה משפחה ואיזה דבר גדול זה להיות חלק מהמקום הזה, אבל הוא גם הבין שאני נמצא במקום מורכב והמליץ לי ללכת למכינה. אני לא יכול להסביר את החיבור הזה בינינו באותה שבת, הוא נתן בי כוח.
לאורך שעות של שיחות הוא העניק לי תחושה שאני מסוגל לצאת מהמקום שלי. דווקא הוא עודד אותי לא למהר להתגייס, כי הוא האמין שדווקא אחרי מכינה אוכל לעשות משהו משמעותי בחיי. במהלך השבת גם צחקנו הרבה ובתפילה האחרונה הוא והחיילים שלו הכניסו אותי איתם לתפילה, יחד איתם הרגשתי שהגעתי הביתה, בדיעבד הבנתי שזה האופי של גולנצ'יקים, אנשים שמחים, חמים ועוטפים. אני זוכר שבדרך הביתה אמרתי לעצמי שהמפגש הזה היה יוצא דופן, שחייבת להיות לו משמעות".
הקשר עם הוריו של עמית בן יגאל ז"ל
חמישה חודשים אחרי אותו מפגש, בן יגאל נהרג בפעילות מבצעית ומדינה שלמה התאבלה עליו עם אימו נאוה ואביו ברוך, שעמית היה עד אז בנו היחיד. "פתחתי חדשות וראיתי את התמונה שלו. זה היה שוק, שאחריו פרץ נהר של דמעות מעיניי וגם מליבי, לא יכולתי לדבר. צפיתי בלוויה בטלוויזיה ובאותו רגע החלטתי שהגיע הזמן לקבל החלטה ונרשמתי למכינה הצבאית בעלי".
עם הרבה חשש ובלב שבור, פרץ פונה להוריו של עמית ז"ל ומשתף אותם במפגש עם בנם המנוח. "הגעתי לשבעה והכניסו אותי לנאוה, ישבתי איתה עד אחת בלילה ורק דיברנו על עמית, קצת התביישתי אבל הלב אמר לי שזה הדבר הנכון לעשות. עברתי על הרשתות החברתיות של עמית, ראיתי את המילים שכתב אחרי כל אירוע משמעותי וזה ממש נגע בי, הפכתי את המילים שלו לספר שאותו הענקתי לנאוה וברוך. מאז הפכתי לבן בית אצלם.
"אחרי יותר משנתיים במכינה נאוה ליוותה אותי לבקו"ם כשהתגייסתי לגדוד 51 בדיוק כמו שאבא רצה. חגגתי עם ברוך בחתונה שלו ושמחתי עם הולדת בנו לאחרונה".
"כולם צריכים לתרום למדינה"
מאז הגיוס פרץ עוד מנסה להתרגל לעובדה שהוא מגשים את צוואת אביו, אך לצד זה הוא מכיר בקשיים וקורא לכל מי שנמצא בקלחת סוגיית גיוס חרדים לא למהר לשפוט. "בבית מדרש שלנו בעלי אין אחד שלא מתגייס. במדינה יש 4 זרמים, חרדים, לאומיים, דתיים וחילונים ולכל אחד יש את הדרך שלו לעשות. כולם צריכים לתרום למדינה ולשרת אותה. אני מאמין שזה עניין של זמן עד שחרדים יתגייסו, אנחנו כבר רואים את השינוי. בצבא אין את כל השטויות והוויכוחים האלו, זה לא משנה אם אתה עם כיפה או איזו כיפה, כולם למטרה אחת".
איך התחושה להתגייס לגדוד של אביך?
"זה מאוד מרגש. להיות לוחם זה לא קל, לרוץ ממקום למקום ולהתאמץ, אבל לצדך יש אנשים של מוותרים, מביאים את כל הלב ולא מרחמים על עצמם. לכן למרות הקושי אתה מבין שמה שצה"ל עושה עבור האדם ועבור החברה כולה נמצא מעל הכל.
"מאוד מרגש אותי להיות חלק מגדוד 51, צה"ל חיבק אותי כל חיי וכאן אני מרגיש בבית. אבא נמצא לצדי בכל רגע, לא רק באירועים דרמטיים, כמו יום הזיכרון, אלא גם כשאני צריך לצאת לריצה ארוכה או תרגיל שדורש הרבה מאמץ, אני מראה לו שאני מסוגל, שאני גולנצ'יק. הסיפור שלי הוא גם של כל עם ישראל, עברנו תלאות ונעבור עוד תלאות, אבל לכל אחד יש תפקיד כדי שיחד נקדם מציאות של עולם טוב יותר".
