"ידעתי שאורי כתב ואייר ספר, אני זוכרת אותו בילדותו כותב ולאחר שנפל בקרב בעזה, מצאתי אותו בקופסה בחדרו". כך מספרת השבוע נעמי מור, אמו של סמ"ר אורי ג'רבי ז"ל מהרצליה, שנפל במלחמת "חרבות ברזל". באחרונה היא הוציאה לאור את הספר אותו כתב וצייר הילד אורי, אז בן 9, על עולם אחר, עולם חיצון, עולם שבו בסופו של דבר הדמות הראשית הורגת את הרעים, רחוק מאוד מהעולם שבו ג'רבי בן ה-20 נופל בקרוב בסמטאות חאן יונס. השבוע הספר נחשף ביריד הספרים הגדול של הרצליה.
בריאיון כואב ודומע היא מספרת על אורי הילד, שגדל והיה לאחד "הילדים הכי מדהימים שהורים יכולים להתברך בהם", היא תדבר גם על אהבתו ועזרתו לזולת, הסיוע לחלש וההנצחה לזכרו. "אורי היה צלף בסיירת גבעתי. הוא נלחם בנחל עוז וגם בעזה. הוא היה בכל מקום מלבד בבית, אליו חזר פעם אחת בלבד במהלך 104 הימים הראשונים למלחמה.
"אני רק נראה כמו פרופסור משוגע", הוא צחק באחת מהשיחות הביתה, נזכרת אמו נעמי, "יש לי זקן ושפם ולא התקלחתי 40 יום, אבל הכל בסדר. אין לכם מה לדאוג", הוא הרגיע.
"אבל אני דאגתי, כי אורי היה ילד אכפתי, שנתן את הכסף שקיבל כדי לקנות ברד – לקבצן, ילד שנעמד זקוף ליד ילד מוחרם – עד שקיבלו אותו לחברה, שאפילו כשהמתין למעלית – עשה בינתיים שכיבות סמיכה. אורי היה ילד שיודע לכתוב סיפור גבורה אבל גם יודע לחיות אותו. כשאמרו לו תמיד ש'חיים רק פעם אחת', הוא ענה: 'חיים כל יום. מתים רק פעם אחת'".
ההיתקלות הגורלית
("הבנתי שזהו, אין מה לעשות")
ואכן, בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס שבדרום רצועת עזה, ב-18 בינואר, נפצע אורי אנושות ונפטר בבית החולים: "אמרו לי רק שנפצע אנוש בפעולה סודית בעזה, יותר לא פרטו הרבה", מספרת נעמי, "טסנו לבית החולים והעיניים של הרופאים לא עוזבות אותי. הן היו שחורות פשוט, מושפלות. הבנתי שזהו, אין יותר מה לעשות וזה מוות מוח. באותו הרגע החלטנו לתרום את אונת הכבד והכליה של אורי שלנו. הכבד הציל תינוק בן כמה חודשים והכליה ילד בן 6. זה לא היה פשוט.
"כמה שזה קשה לתת חלק מהילד שלך אבל הרגשתי שזה תואם את מה שאורי שלנו היה: ילד של נתינה, כל היום מסתכל סביבו להבין למי חסר, למי לא טוב. היה לו רצון פנימי כל הזמן שלכולם סביבו יהיה טוב.
"רציתי לסרב לו, שלא ילך לקרבי. הוא הבן היחיד שלנו, ויש לו אחות אחת שנולדה אחריו. חיכינו לו כל כך הרבה שנים. אבל הרגשתי שזה גדול עליו, הוא כל החיים חלם להיות צלף, לא יכולתי לקחת ממנו את זה. כל בוקר אני מנסה לעכל שהוא יותר לא יחזור, אני מספרת לעצמי שהוא תיכף ייכנס בדלת בחיוך הענק שלו, ויתן חיבוק כזה כמו שאורי הגבוה והחסון היה נותן.
"רק בדרך ללוויה של אורי נודע לנו שאיבריו הושתלו והצילו חיים. בחייו אורי תמיד הסתכל קודם כל על אחרים ורק אחר כך על עצמו, ולכן אני חושבת שהתרומה הזאת מאפיינת אותו מאוד. אני יודעת כמה השירות היה חשוב לו, כמה הוא השקיע וכמה היה גאה. אין ספק שהתרומות הללו הקלו עלינו מעט. בשיחה עם ההורים, שמעתי את התינוק בוכה ברקע והבנתי שאורי בכל זאת חי דרך מישהו אחר. יש כאלה שהמוות הוא סופי עבורם, אבל עבורנו יש הרבה נחמה בעובדה שבזכות אורי ניצלו חייהם של ילדים".
המחברת שהפכה לספר
("את השם הוא כתב בגדול")
נחזור לספר שלראשונה נחשף השבוע ביריד ההרצלייני. אורי ז"ל אהב ספרים עוד מילדות, וכאמור, בגיל 9 כתב ואייר ספר שעד היום לא ראה אור - "מוטציות נגד חייזרים מן המאדים".
הדסה בן ארי, חברת המשפחה כותבת על הספר: "אורי ג'רבי בן התשע התיישב בחדרו, שרבט וכתב, כתב ושרבט במשך שעות, באותה מחברת. 'חייזרים מן המאדים' הוא כתב בגדול, בין הדמויות המשייטות על הכריכה הראשית. בספרו התרוצצו חייזרים שנלחמו נגד מוטציות ממאדים, כל זאת אחרי תחילת מתקפה פתאומית בין יום שישי לשבת. בתוך ההרפתקה המרתקת שהתפרסה על פני 12 פרקים, היו הרבה הרוגים וגם חטופים. למלחמה הזאת אורי קרא 'חרבות בוערות'. מי שהכריע את הקרב היה חייזר אמיץ במיוחד שעמד מול אותם רצחנים שהגיעו מכוכב לכת אחר. אורי החליט שהחייזר הזה נולד ב-4 במרץ, שהוא גם יום ההולדת שלו, ומאז אותו קרב, כך כתוב בספר, מציינים את יום החייזר באותו יום ממש".
אמו נעמי: "יכאשר קראתי את הספר, הרגשתי שאורי מתאר, במשפטים מסוימים, את המלחמה… הוא סיפר על מלחמת 'חרבות בוערות', תיאר חטופים והרוגים.. ובעיקר, את עצמו כדמות הראשית אשר מצילה את המצב ומזכירים אותה בכל שנה, בתאריך יום הולדתו ב-4.3. בני המשפחה ואני מרגישים שאורי השאיר לנו אוצר של ממש. ספר אותו בחר להקדיש לנו ולהוריי".
קראו גם:
האור של אורי
("המיזם מחלק מנות לנזקקים")
מאז נפילתו בקרב הוריו של אורי עושים הכול להנציח את זכרו, בארץ ובחו"ל, החל מספורט וכלה בפעילות ואירועים לקהילה, אך דומה שפרויקט ההנצחה שקיבל את השם: "האור של אורי" בשיתוף בית חב"ד בהרצליה, המעניק ארוחות חמות לנזקקים הוא עיקר גאוותה של המשחה.
נעמי: "אחרי שאורי נפטר ניסינו לחשוב מה יכול להמשיך את האור של אורי שלנו, והרגשנו יחד עם בית חב"ד הרצליה שהמיזם 'האור של אורי' שמחלק מידי יום מאות מנות חמות למשפחות שזקוקות לזה, מאוד ראוי ונכון. נחמה? נחמה זו מילה גדולה, גדולה מידי. כי אין באמת משהו שיכול לנחם אותך על זה שאיבדת ילד שחיכית לו כל כך הרבה שנים, בן בכור. האור בחיים שלך. אבל משהו בידיעה שמידי ערב, כשהעצב עולה שוב, באותם רגעים משפחות נזקקות מקבלות ארוחה חמה והאור של אורי נכנס אליהם הביתה. זה נותן כוח".
