קורע לב: רונית להט ששכלה לאחרונה את בנה טל במלחמת חרבות ברזל, ביקשה לשתף את עובדי בית החולים מאיר שם היא עובדת בתחושותיה הקשות על התמודדותה של אם שכולה בימים והשבועות שחולפים: "הכאב הכי שורף".
כזכור, רס"ל טל להט נהרג ב-9 ביולי, מירי צלף בעזה. הוא היה בן 21 במותו ונפל חודשים בודדים לפני שחרורו, שהיה צפוי להיות בדצמבר. כאמור, אמו רונית פרסמה כיצד חשה אם שכולה שאיבדה את היקר לה מכל.
קראו גם:
"ילדים הם איברים של הוריהם. כן, בדיוק כמו בכאב פאנטום, אכן אפשר לכאוב על מה שאיננו. זה הכאב הכי שורף... ב 9 ביולי בערב דפקו המודיעים על דלת ביתנו. הדפיקה ממנה חששנו כל המלחמה. הדפיקה שבגללה היינו על אדי שינה 9 חודשים. לא נורא שהייתי לבד בבית: חסכתי לרן, ליונתן, לתמר ולכולכם זמן נוסף של צער. השעה וחצי בה הייתי לבד עם הידיעה, כבר לא משמעותית לעומת חיים שלמים של כולנו עם כאב הלב.
"לשבעה הגיעו אלפים מכל גווניה היפים של החברה הישראלית, וחיממו את ליבנו מאוד. החברים של טל - מחמש אצבעות ומהכיתה - ממשיכים להגיע אלינו כל סופ"ש. הצוות בא כל פעם שיוצאים. המשפחה המורחבת והחברים שלנו לא עוזבים לרגע. ובחלוף 30 ימים? האם תמו מנהגי האבלות? הורדנו את מודעת האבל הצבאית מדלת ביתנו, האם אנחנו כבר לא בית אבלים? עלינו לבית העלמין לגילוי המצבה - מעתה לבוא לטל, אותו הבאתי לעולם, זה לבוא לבית העלמין?
"טל, לנצח נהיה אבלים. הכאב ממשיך וביתר שאת. מיום ליום החסר שלך נהיה עמוק וקשה יותר. אך האבל עם החיים (לא בצד, אלא עם), ובבית יש ויהיו חיים - אחרים, אבל חיים. בימים שחלפו עלו אין סוף רעיונות להנצחה, המדבקות עם החיוך שלך כבר מגיעות לכל מקום בארץ ובעולם, ולאט לאט נוציא לפועל עוד רעיונות.
"אנחנו כאן כדי להמשיך לצעוק את החלומות שלך ולהמשיך לומר לעצמנו שעל חלומות לא מוותרים. בחייך הקצרים הספקת כל כך הרבה, אמרת שצריך להיות רק במקומות שטוב ומשמעותי בהם. אמרת לנו, 'אם יש לך חלום, למה לא לצעוק אותו'. ועל הדרך בה משיגים חלומות, הוספת ואמרת: 'להיות הגרסה הכי טובה של עצמך'.
"אתה מציב לנו רף גבוה מידי, כמעט לא בר השגה. כל אחד מאיתנו ייקח את מורשתך לכיוונו וישאל את עצמו איך משאירים אותך איתנו ואיך מכוונים את חיינו, כך שנרגיש משמעותיים כמוך. לא נוותר לעצמנו, ולצד הצער הבלתי סופי, נמשיך בדרכך לאור מה שהיה לך משמעותי:
"ידעת אהבה מדהימה: כמעט 3 שנים בזוגיות עם תמר שלך/שלנו.
"הצלת חיים: המספרים בלתי נתפסים, ב 7.10 בנחל עוז הצלת, עם חבריך, 400 אנשים, בהם 150 ילדים. כמה שבחים שמענו על יחידת מגלן באותה שבת.
"היו לך חיים מלאים ומשמעותיים: בכל ראיון ושיחה אנחנו נזכרים בעוד דבר שעשית / מפעל בו היית מעורב.
"נגעת בכל כך הרבה לבבות: היית איש של אנשים, מעגלי החברים בחייך אין סופיים. אתה נוגע ברבים רבים גם כעת, לאחר לכתך.
"נלחמת להחזיר את הצוות שלך בשלום: אנחנו, מצידנו, נתפלל, והם יעשו הכל לשמור על עצמם.
"נלחמת להחזיר את החטופים: נמשיך לצעוק זאת ולעשות מה שניתן.
"אנחנו מבקשים לומר תודה לרבים שתמכו בנו - גם אם ימשיכו לומר ש 'לא צריך'. לכל מי שאיתנו, שלא עוזבים אותנו לרגע ומלווים אותנו בדרכנו החדשה. אני עובדת כמעט 18 שנים במרכז רפואי מאיר, ובו גם ילדתי את טל . תודה על המעטפת התומכת שאני מקבלת מהנהלת בית החולים, מכל עמיתיי ומחבריי במערך הרוקחות בפרט. בזכותכם אנחנו לומדים 'ללכת', מחדש. אתם עוזרים לנו לשמור על ראש מעל המים, ולחייך - כדרכו של טל.
"קדושת החיים כערך עליון - מתכתב עם היותנו עובדי מערכת הבריאות. חובתנו לשמור על מקצועיות, מסירות ותחושת שליחות. זוהי זכות להיות בצד הנותן.
טל, אתה לנצח חלק מכולנו. מבטיחה שעוד נחייך, ועוד תהיינה שמחות בבית. אוהבת עד השמיים וחזרה (פתאום מקבל משמעות מצמררת) כי, אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא ואבא'".
