האזעקות בשבת הארורה ההיא בשעה 6:29 בבוקר תפסו את גיל לוין (44) צלם ומורה לצילום, מנכ"ל "עדות 710", ברגע הכי לא מתוכנן בחייו. הוא עסק אז בליטושים אחרונים לקראת פתיחת הסטודיו שלו, שהיה אמור להיחנך אחרי החגים. במקום זה הוא מצא את עצמו דוהר עם מתנדבים נוספים לכיוון יישובי העוטף, במטרה לתעד את השורדים שיצאו ממיגוניות המוות - למען הדורות הבאים. מאז עברו שנתיים, ולוין שינה קריירה והפך למנכ"ל "עדות 710", מאגר עדויות היסטורי ראשון מסוגו בעולם: "בשונה מעדויות שואה, למשל, זה מאגר של תיעוד בזמן אמת", הוא אומר. "מעל 1,700 עדויות של אנשים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות אהובים ויקרים מכל חלקי החברה בישראל, שחוו את הנורא מכל".
קראו גם:
האזעקות וההלם
לוין גדל בקיסריה, "תכננתי ללמוד מחשבים וקולנוע, לא ידעתי שאהפוך את הסיוע לאחרים לחלק אינטגרלי מחיי", הוא מספר. "התגייסתי לצנחנים ועם השחרור התחלתי להתנדב בפנימיות של נוער בסיכון. התאהבתי, למדתי עבודה סוציאלית ומה שהיה עיסוק צדדי הפך לקריירה. התקדמתי מהר בסולם הדרגות והייתי רגע לפני מינוי למנהל פנימייה, כשהחלטתי לחזור לתחביב האהוב עליי מילדות, הצילום".
בגיל 32 לוין למד צילום והפך למורה בתחום. הקריירה נסקה, והייתה אמורה להגיע לשיאה בסטודיו החדש שרכש עם שני שותפים בתל אביב ואמור היה כאמור להיפתח אחרי חגי תשרי 2023. "הכל היה בליטושים אחרונים, אבל אז החיים של כולנו השתנו".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"הייתי בבית בתל אביב כשהתחילו האזעקות, הטלפונים, החדשות, החרדה וההבנה שהטנדר באופקים זה לא פייק. פצע אדיר נפתח ודימם ולא היה ברור מה קורה. כבר באותו יום, כשעדיין לא הבנו את גודל האסון, הרגשתי שזאת הולכת להיות טראומה גדולה".
יומיים לאחר מכן, כשהתברר שמדובר ב"אסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה, שייזכר לדיראון עולם", כהגדרתו, לוין החליט לפעול. "הרגשתי בעצמות שאני לא יכול לשבת בבית, שאני רוצה לעשות משהו אחר, קודם כל בשביל עצמי, כדי להיחלץ מהטראומה. וככה מצאתי את עצמי דוהר לכיוון הנגב המערבי עם מצלמה ביד ומתנדבת נוספת".
לפעול בזמן אמת
להחלטה לצאת דרומה קדמה התארגנות קבוצת ווטסאפ של צלמים, שבה לוין היה שותף מתוקף עבודתו. "פתאום ראיתי הודעה בקבוצה מבחור בשם שגיא אלוני, שהם מחפשים צלמים עם רכב שיכולים לצלם גם וידאו, לנסוע לנגב המערבי ולעוטף. ישר אמרתי: 'אני'. הרגשתי שעבורי זה יהיה משמעותי הרבה יותר מאשר לארוז אוכל לחיילים ולמפונים, שזה חשוב כשלעצמו. הסברתי לו שאני קמב"ץ במילואים בנוסף, ועל הדרך גם עובד סוציאלי, ממש מכרתי את עצמי כדי להשתלב. המטרה הייתה לצלם עדות, וכך נפתחה קבוצת 'צלמי עדות', שבכל יום הצטרפו אליה עשרות.
"אצל כולנו חלחלה ההבנה שיש כאן אירוע שצריך לתעד להיסטוריה, בשונה מהשואה שתיעדו את הניצולים עשרות שנים אחרי, כאן זה היה בזמן אמת. לא רציתי לצלם כדי לעשות הסברה, אלא לתת לשורדים לספר מול המצלמה ללא הפרעה".
לדברי לוין, בניגוד לתיעוד שורדי שואה, שהעידו שנים אחרי הטראומה, כאן האירוע היה בעיצומו, עם כל הטראומה הכרוכה בו, ונדרש גיבוש מתודה שקשורה לבריאות הנפש.
"אם אין גישה נכונה, אפשר במקרים כאלו לקבע פוסט טראומה. היינו חייבים ללמוד איך עושים את זה נכון. חבשתי את כובע העובד סוציאלי, התייעצתי עם מומחים, ויחד עם השיטה שפיתח הפסיכיאטר פרופ' דורי לאוב שהיה הראשון לתעד ניצולי שואה - עשינו התאמות לאירוע הנוכחי. עדות יכולה להיות יעילה כנגד פוסט טראומה, היא מחזירה שליטה, אבל אם לא עושים אותה נכון, היא עלולה ליצור חלילה את ההיפך".
איך התמודדת אתה עם התכנים הקשים?
"בימים הראשונים אמרתי לעצמי, מה אני מעמיד מצלמה מול הפרצוף למי שעברו את הנורא מכל? יצאתי לדרך עם חששות כבדים, אבל כשהחלו העדויות הבנתי שלתת לבנאדם לספר את הסיפור בדרכו, בקצב שלו ותוך שליטה מלאה על הנאמר, זה סיוע גדול. ראיתי את הפורקן שמגיע, ואיך אנשים מקבלים שליטה על מה שהם עברו.
"לא הייתה היררכיה של סיפורים, לא רק סיפורי גבורה וטרגיות. אחד האנשים סיפר שהמחבלים לא חדרו ליישוב שלו והוא 'בסך הכל' ישב שעות בממ"ד. לא חיפשנו דרמות אלא עדויות. היו גם כאלה שהחליטו לוותר על הצילום, ופשוט ישבנו ושמענו את הסיפורים שלהם בלי מצלמה".
עדויות מוחשיות
בסיוע מתנדבים רבים, שהגיעו בשיאם ל-400, בהם אנשי הפקה, עורכי וידיאו, במאים, צלמים ומראיינים, התגבש מאגר עצום של כ-1700 עדויות. לכל עדות יש גרסה מלאה של בין חצי שעה לארבע שעות, וגרסה מקוצרת של 5-7 דקות. המאגר זכה למאות אלפי צפיות. "זה משהו חסר תקדים בעולם כולו", אומר לוין.
מבין העדויות, איזו הכי טלטלה אותך?
"הדברים שנגעו בי הם לא בהכרח העדויות הקשות, אלא דברים קטנים שנותנים אגרוף בבטן ולופתים את הגרון, כמו מישהי שביקשה במהלך הצילום, 'אל תפרסמו איפה אנחנו מצלמים, צריך להיזהר אי אפשר לדעת מי ידע איפה אנחנו'. היה תיעוד קשה מתוך מיגוניות המוות, ועדות מטלטלת במיוחד של שורדת השבי חנה פרי, אישה כל כך מרשימה, ששני בניה נרצחו. האופן שבו היא תיארה את הרעב והלחות במנהרה היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני ממש חווה איתה את השבי".
אפשר לומר שהשנתיים האלו שינו לך את החיים.
"לכולנו. אבל אני מרגיש שעשיתי משהו משמעותי. אמנם כל התוכניות האישיות שלי השתנו, הסטודיו לצילום הפך למשרד אישי וכמנכ"ל עדות 710 אני עוסק רק בזה, אבל השינוי הזה היה טוב מאוד עבורי. שינוי מלא במשמעות. היה בחור ששרד את מסיבת הנובה ובמהלך התיעוד הוא אמר לי, 'שבוע אחרי הטבח יצאתי למילואים'. אמרתי לו, 'מה איתך, חכה רגע', והוא ענה לי, 'אני צריך אותם יותר ממה שהם צריכים אותי'. כך אני מרגיש גם לגבי התיעוד והמיזם ההיסטורי הזה.
_______
עדות 710: תיעוד אישי והיסטורי
ארגון עדות 710 הוקם על ידי מתנדבים, אנשי הקולנוע הדוקומנטרי, המחקר ההיסטורי ובריאות הנפש - שחברו יחד למען תיעוד ושימור העדויות של שורדי אירועי 7 באוקטובר.
הארגון, שפועל ללא מטרות רווח וללא זיקה פוליטית או תקשורתית, הוקם במטרה לשמוע ולתעד את סיפורם של אלה שהיו בלב התופת, ויש בכוחותיהם לספר זאת במילים שלהם. המטרה היא להקים ארכיון עדויות מקיף שישמש כמאגר עדויות לאומי ויעמוד לרשות השורדים והשורדות ובני משפחותיהם כתיעוד אישי, אך ישמש גם כמקור היסטורי עבור אנשי טיפול, חוקרים, היסטוריונים, עובדי קהילה ויוצרים.
עדות 710 פועל בימים אלו להקמת ארכיון דיגיטלי לאומי מבוסס בינה מלאכותית, שיחבר בין עדויות אישיות לכדי סיפור קולקטיבי נרחב ויאפשר גישה נוחה לציבור, לחוקרים ולאנשי חינוך. ליבת הפעילות נשענת על מפגשים אמפתיים עם שורדים - מתושבי קיבוצים ועד צוותים רפואיים, אנשי ביטחון ועיתונאים. הארגון זכה בפרס לנדאו של מפעל הפיס ופרס ע"ש רחל ואורי אבנרי. בנוסף, הוא משתף פעולה עם גופים ציבוריים, מוסדות אקדמיים וחברות טכנולוגיה מובילות.
בימים אלו פתח 'עדות 710' בקמפיין תמיכה באמצעות פלטפורמת giveback למימון המונים - כדי להמשיך לתפעל ולפתח את פעילותו החשובה באמצעים נוספים. רוצים לתרום? לחצו כאן
