"אם חנה הייתה רואה את הספר, הייתי מקבלת ממנה חיבוק חם, חיבוק אוהב, כזה שכבר לא נוכל לקבל. חיבוק שנגדע ב-7.10 כשהיא יושבת על כיסא גלגלים בגיל 88, בקיבוץ בארי בו התגוררה כ-70 שנה, ומחבלים יורים עליה. זו שראתה כל החיים רק את הטוב שבזולת, ולא הבינה מאיפה כל הרוע הזה". כך אומרת השבוע קרן רונן תושבת נירית, כלתה של חנה קריצמן ז"ל, הספרנית המיתולוגית של קיבוץ בארי שנרצחה בשבת השחורה.
הבית בבארי
("מגיל 17 אני שם")
לפני כחודש הוציאה רונן, בעלת קליניקה משגשגת לטיפול ב-NLP ספר העצמה לילדים "האוצר של מיכל" (ראו מסגרת) אותו כתבה לפני שנה וחצי על רקע התמודדותה עם סרטן השד, המתאר ילדות מאושרת בקיבוץ בארי, הרבה לפני הטבח שאירע בו: "בעודי בונה את הדמויות ואת קו העלילה של הספר, מיכל (גיבורת הספר), חיה והסתובבה באופן טבעי בקיבוץ בארי, קיבוץ שיהיה לי כבית מגיל 17.
"בעיני רוחי דמיינתי את השמחה שבהצגת הספר בפני חנה, אוהבת הספרים והילדים. חבל שלא זכתה, חבל שלא זכיתי. אז אחרי 7.10 הדחף להוציא את הספר גדל, דמותה של חנה התנוססה לנגד עיניי, דמותה רבת ההוד, האצילות, התשוקה שלה לילדים ולסיפורים, זה לא קרה, הכאב עדיין טרי, עדיין מבעבע, הגעגועים תוכפים. הספר שחנה, חנל'ה קראו לה כולם, מופיעה בו כדמות מייסדת, הוא סוג של זיכרון נצחי גם עבורה".
רונן (51) נשואה ואם לשלושה, לא חלמה בסיוטיה הגדולים ביותר כשכתבה את הספר שעלילתו מתרחשת בקיבוץ בארי שהיה לה לבית כי הוא עתיד לחוות את את אחת מהטרגדיות הגדולות שידעה המדינה.
היא ראתה בו מקום ציורי, עטוף נוסטלגיה, עם אור, שמש, ירוק והרבה חיים. בעיקר מקום שבכוחו להעצים כל מי ששואב ממנו השראה.
"לפני שנה וחצי ניצת בתוכי רעיון - יצירת ספר העצמה לילדים, כזה שמשרה אמונה וביטחון. אני מאמנת ילדים ונוער בשיטת ה-NLP אליה הגעתי בעקבות מחלת סרטן השד שפקדה אותי. מצאתי את עצמי בזמן המחלה, באופן אינטואיטיבי, מדברת אל עצמי בשפה חיובית. אני מאמינה שבעקבות כך החלמתי.
"במקום להגיד 'אני נלחמת בסרטן', אמרתי לעצמי 'אני מבריאה מסרטן', כי הבנתי את כוח המילה שאנחנו משתמשים בה, או שעשיתי לעצמי דמיון מודרך ממש תוך כדי הטיפול הכימותרפי שבמהלכו דמיינתי איך הגוף מקבל את הטיפול והורג את התאים הסרטניים. לקראת סוף הטיפולים כבר כתבתי 'אין לי כבר סרטן', וגם יצרתי לעצמי את העתיד שהוא טיול קרוואן עם כל המשפחה בנורווגיה, שאגב בסופו של דבר כשהחלמתי לגמרי, אכן מימשתי את הטיול המשפחתי הזה.
"דיברתי עם חברה, והיא אמרה לי שהשפה שאני מדברת היא בעצם השפה של NLP. נכנסתי לזה בעיקר כדי להמשיך ולטפל בעצמי, ואז הבנתי שאני טובה בזה ויכולה להעביר את המתנה הזו הלאה, בעיקר לילדים ונוער, שבטוחים שיש להם מגבלות להגשים את עצמם, מגבלות שנמצאים רק בדימיון שלהם. מתוך הכרה שלא כל הילדים יכולים להגיע אלי פיזית לקליניקה שאותה פתחתי, ומתוך רצון להשפיע ולהעצים, הבנתי את החשיבות של להגיע אליהם ומה מדיום טוב יותר מאשר ספר? ספר שיעזור להם לגלות את הכוח והעוצמות שבתוכם, יטפח אמונה עצמית והעצמה.
"היו לי מספר מטרות כאשר החלטתי לכתוב את הספר. הראשונה, ההבנה שאני יכולה לעזור לילדים ו'לאמן' אותם גם דרך ספר. השניה, להעביר להם דרך סיפור את הנחת היסוד 'אתה תמיד הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה'. החלום שלי היה להראות אותו לחנהל'ה, חמותי האהובה.
"חנה הייתה אישה שאהבה ילדים ואהבה ספרים. היא הייתה ספרנית ילדים ומספרת הסיפורים המיתולוגית של בארי ואני בטוחה שהייתה רוצה שכמה שיותר ילדים יקראו את הספר ויאמינו שהם מסוגלים. לצערי, כמו שאמרתי, החלום שלי לראות אותה מקריאה את הספר לילדי הקיבוץ לא התגשם".
הקימה את הקיבוץ
("מלאת חיים")
"חנה גרה בקיבוץ בארי מעל 70 שנה", אומרת קורן כשהיא מתבקשת לספר על קרצימן ז"ל, "היא היתה ממקימי הקיבוץ, אישה אהודה מאוד וחלק מהנוף של בארי במשך שנים היתה גננת ורכזת תרבות. היא היתה מספרת הסיפורים המיתולוגית של קיבוץ בארי והתנועה הקיבוצית. בגיל 15 בניגוד לדעת הוריה שגרו אז בדירת חדר בתל אביב. היא נסעה עם צעירים דרומה להקים את הקיבוץ שלימים ייקרא בארי.
"שם היא הכירה את חמי, ציקי, שייבדל לחיים ארוכים שהיום נמצא בדיור מוגן במרכז הארץ, והם גידלו שלושה בנים ובת. היא מעולם לא למדה חינוך ואין לה תעודת הוראה, אך זה לא הפריע לה להיות גננת, מורה ולנהל את התרבות של הקיבוץ ולפרקים של התנועה הקיבוצית. היא הייתה תוססת מלאת חיים.
"חנה הקימה את ספריית הקיבוץ וזה היה לה מפעל חיים. היא מיינה את הספרים ועיצבה את החלל באופן מיוחד ומזמין. שם ערכה שעות סיפור והמחיזה סיפורים לילדים המהופנטים. בהמשך הפך המקום למרכז שוקק תרבות גם בעבור ההורים והבוגרים עם הרצאות, אירועים ומפגשים עם סופרים וסופרות.
"היא גם הייתה עושה קייטנה כל שנה לילדי הקיבוץ והישובים בסביבה, זו קייטנה שאין מי שלא זוכר, קייטנה שמעבר להנאות הקיץ, היא יצקה בה תוכן ערכי ותרבותי רב".
מה קרה באותה שבת?
"עם פתיחת המתקפה היא נכנסה יחד עם בעלה ציקי לממ"ד. היא עברה לפני מספר שנים אירוע מוחי קל שגרם לה לקושי בתנועה ולכן היא הייתה מתניידת בקלנועית. 24 שעות הם חיכו בממ"ד והמתינו לחילוץ שהגיע לפנות בוקר. בזמן החילוץ עו'ד נמשכו הקרבות בבארי והיו שם עדיין קיני מחבלים. בזמן החילוץ כשהיא על כיסא גלגלים הגיע מחבל וירה בה ובחמי (ציקי א.א) חמי נפגע בזרוע, והיא נפגעה קשה בבטנה, שבועיים היא נלחמה על חייה בבית חולים מאיר עד שנפטרה ב-21.10.
"אגב, דבר שהיה לפלא, באותה שעה שהיא נפטרה, במחלקת היולדות ממש שתי קומות מתחת, נולד בן לנכד שלה ליאור. כלומר, הנין שלה הגיע לעולם באותה שעה שהיא עזבה אותו".
הוצאת הספר היא סגירת מעגל?
"הספר נכתב הרבה לפני הטבח בבארי, אבל אין ספק שמה שקרה השפיע לדעתי על ההחלטה שלי להוציא אותו בהקדם. אמנם זה לווה בהתלבטות קשה מאוד, אבל אחרי הרצח החלטתי שאני רוצה להמשיך את המורשת שלה, את ההשראה שלה, אני מרגישה כאילו היא חיה דרך הספר הזה ובעיקר בכך שילדים קוראים אותו, שזה תמיד מה שחנה אהבה ורצתה".
קראו גם:
האוצר של מיכל
ספרה של קרן רונן "האוצר של מיכל" הוא ספר העצמה לילדים ובני נוער. מיכל, גיבורת הספר, היא ילדה שמגיעה לחופשה בקיבוץ בארי. היא נהנית מהחופש, מהמשחק במגרש ומהאוויר הנעים, ולא שמה לב שהמגרש התרוקן מכל ילדי הקיבוץ. בין הנדנדות למגלשה ולחבל שמעה לפתע את ותיקי הקיבוץ משוחחים ביניהם. היה נדמה לה שבין הדברים שנאמרו שם שמעה את המילה 'אוצר'. סקרנותה של מיכל התעוררה והיא החליטה לשנות את תוכניותיה לחופשה, ומכאן מתחילה עלילה הספר להתפתח במסע של מיכל לגלות מהו האוצר.
"יש בספר ארבע דמויות שמלוות את מיכל הילדה במסע אחרי האוצר", אומרת רונן, "שתי מבוגרות שיושבות בגן המשחקים בתחילת הסיפור, חנה ורותי, חנה זו חמותי שנרצחה ורותי זו אמא שלי שעלתה לארץ וגם היא הקימה קיבוץ. ושני גברים – ציקי שהוא אבא של בעלי ומוצג בספר כצלם, והוא באמת הצלם הראשון של בארי, וראובן – שהוא אבא שלי. אלה הדורות שהקימו כאן קיבוצים, שיישבו את הארץ, וראינו את גבורתם גם בעת הזו".
