נרקיס ומעיין יפת (26), כפר סבא: פגה במשקל 500 גרם
בבית חולים מאיר מורגלים לפגוש באופן יומיומי אנשים שנולדו מחדש לאחר שחייהם ניצלו, אבל דומה שסיפורם של נרקיס ומעיין יפת, זוג סטודנטים בני 26 מכפר סבא, שבתם הבכורה, טליה, שרדה בניגוד לכל הסיכויים, עולה על כולם. "טליה שלנו היא נס אמיתי", אומרים בהתרגשות ההורים הטריים.
"זה היה ביום שישי", מספרת נרקיס. "הלכנו להוריי ולפתע הרגשתי כאבים חזקים בבטן התחתונה. הייתי בחודש השישי וחשבתי שזו התרחבות רגילה של הרחם וכאבים שאופייניים להיריון. חזרתי הביתה לנוח, אך הכאבים התחזקו עד שממש צעקתי".
מעיין ונרקיס החליטו לא לקחת סיכון ונסעו לבית חולים מאיר. "הם הרגיעו אותי שיש דופק, חיברו אותי למוניטור וראו צירים. הרופאה שהגיעה לבדוק אותי אמרה לנו: 'יש פתיחה של 4 ס"מ. הלידה התחילה'. אמרנו, 'תעשו הכל כדי להציל את התינוקת".
ד"ר עינית גרינבלט הוקפצה מהבית והסבירה לזוג הצעיר על הפגייה ועל התהליך הצפוי. "אין ספק שהיינו בשוק", אומרת נרקיס. "אנחנו שני סטודנטים בני 26, לפני רגע היינו עסוקים במבחנים. ניסינו לעכל את הסיטואציה. אחרי שעתיים התינוקת כבר הייתה ממש בחוץ למרות שכלל לא לחצתי. שמעתי בכי ושמו אותה באינקובטור. ואז בעצם התחיל המסע האמיתי והארוך, זה שכלל לא תכננו".
"היא נראתה כמו חייזר קטן, כל כולה 500 גרם, חצי חבילה של סוכר, שוכבת באינקובטור עם המון מכשירים", משחזר מעיין. "הרופאים הסבירו שכל שבוע שעובר מגדיל את הסיכויים שלה להחלים. ניסו לעודד אותי ואני רואה את הבת שלי בלי לדעת מה יהיה איתה בעוד חמש דקות. זו מחשבה קשה. בימים הראשונים כל הזמן הלכתי בין הפגייה לבין מעיין, שהייתה בהתאוששות".
נרקיס באותה עת לא רצתה לראות את טליה. "פחדתי שהיא לא תשרוד", היא מספרת. לאחר מספר ימים, כשהרופאים אמרו לנו שהיא לוחמת קטנה, הלכתי אליה. ראיתי אותה באינקובטור ופרצתי בבכי. רק אחרי חודש, החזקנו אותה בפעם הראשונה בהתרגשות עצומה.
"ככה עברנו לאט לאט, שלב ועוד שלב" מספר מעיין. "כל הזמן שאלנו את הרופאים מה הסיכויים שלה ואם היא יצאה מכלל סכנה. חיינו מיום ליום - מתקשרים לבדוק שהיא בחיים ושהכל בסדר. גם בלילות היינו מתעוררים בחצות ומתקשרים לבדוק שהיא עדיין בחיים ואחר כך שוב ב-4:00 לפנות בוקר.
"זו הייתה תקופה קשה בה ליוו אותנו באופן צמוד כל צוות הפגייה של בית החולים מאיר וגם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית של בית החולים", הם מספרים. "אבל עם הזמן התקדמנו, עברנו מהנשמה לתמיכה נשימתית. בהמשך התחלנו להחליף לה חיתולים, להחזיק אותה עלינו גוף אל גוף בתנוחת קנגורו, במשך כל שעות היממה כמעט.
"הפגייה הפכה לסוג של משפחה. מהרגע הראשון הם לא ויתרו על הילדה שלנו. זה תהליך שממש עברנו ביחד איתם. הם היו כל כך אנושיים. הייתה רופאה שפשוט לקחה את השולחן והכיסא שלה והחלה לעבוד באופן קבוע בצמוד לאינקובטור של טליה, וגם האחיות לא משו ממנה. במקביל הם כל הזמן שאלו לשלומנו ותמכו בנו, זוג סטודנטים שפתאום נכנסו לרכבת ההרים הזאת".
אחרי חמישה חודשים הגיע רגע השחרור וטליה הקטנה יצאה הביתה. "זה היה נורא קשה, פתאום להיות בלי המוניטור, בלי ההשגחה הרפואית, בלי הליווי הצמוד 24 שעות ביממה", הם משתפים. "כיום אנחנו במעקבים של רופאים וקופת חולים, וטליה גדלה ומתפתחת.
"מיום הלידה אנחנו חווים פעמים ראשונות שלא נשכח לעולם", אומר מעיין. "פעם ראשונה בלי חמצן, מקלחת ראשונה שאנחנו עשינו לה, נסיעה ראשונה ברכב ("נהגנו בקושי על 20 קמ"ש), פגישה ראשונה עם המשפחה המורחבת. כל פעם ראשונה מקבלת משמעות מיוחדת. כל שלב שעברנו מסמל עבורנו שאנחנו בדרך הנכונה".
תמר ורובל (36), קרני שומרון: אור בקצה המנהרה
בסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בכיכובו של בראד פיט הגיבור נולד עם קטרקט בשתי עיניו. דבר דומה קרה גם לתמר ורובל (36), שבניגוד לדמותו של פיט, נאלצה לעבור דרך ארוכה יותר כדי לראות. עד לפני כשנה היא הייתה כמעט עיוורת ורק ניתוח מורכב, שהחל ללא ודאות לסיכויי הצלחתו, החזיר בסופו של דבר את האור לחייה.
"נולדתי סוג של עיוורת", מספרת ורובל, רואת חשבון, נשואה ואם לילד קטן, תושבת קרני שומרון. "העדשות בעיניים שלי היו לבנות ולא שקופות. אמא שלי הבינה שאני לא רואה כשהייתי בת שבועיים. בגיל חודשיים עברתי ניתוח ראשון על ידי פרופ' מיכאל בלומנטל, שהיה אז מבכירי רופאי העיניים במדינה. הוא השתיל עדשות מלאכותיות חדשות שמתאימות לתינוק. זה עזר לי לראות, אבל לאורך השנים נאלצתי להרכיב משקפיים עם מינוס שהולך וגדל. זה הגיע למצב שהגעתי למספר מינוס 16".
לימים עין ימין קלטה את השתל היטב, אבל עין שמאל לא. "כילדה נאלצתי להסתובב עם רטייה על עין שמאל וזה היה מעיק, מציק ומביך".
למרות שעין ימין איכשהו תפקדה הגיעה ורובל למצב שבעין שמאל היא רואה רק אור וצל. "הבעיה האמיתית התחילה לפני כשנה. הרגשתי יובש בעין ימין והראייה היטשטשה. האבחנה הייתה שאני חייבת לעבור השתלת קרנית אלא שהניתוח התברר כמסובך מאוד. הגעתי למצב שהלכתי בבית ומיששתי קירות כדי להבין איפה אני נמצאת".
פרופ' אירית בכר, מנהלת מערך העיניים בבית החולים בילינסון, הסבירה לורובל את מורכבות מצבה ובתום סיעור מוחות של מספר רופאים הוחלט להשתיל לה קרנית מהחי. "הסבירו לי שאין שום ודאות שהניתוח יצליח. למעשה הלכתי אל הלא נודע. הוקפצתי לראש רשימת הממתינים לתרומה וחיכיתי בבית כמעט עיוורת".
את תוצאות הניתוח מתארת ורובל כנס גדול. עין ימין חזרה לתפקוד מלא והיא מרכיבה משקפיים במידה מינוס שתיים. "ההבנה שזה הצליח, תודה לאל, הגיעה בשלבים", היא אומרת. "כשהתעוררתי מהניתוח לא ראיתי כלום ומבדיקה לבדיקה המצב משתפר. כל יום שבו ראיתי טיפה יותר היה מאוד משמח. קשה לתאר במילים את התחושה. כשחזרתי לנהוג בפעם הראשונה זה היה וואו גדול. רגע מיוחד נוסף קשור לילד שלי. בימים שלפני הניתוח לא הרכבתי משקפיים כי לא היה טעם. הוא הבחין שקשה לי לתפקד. אחרי שהבראתי ונכנסתי הביתה עם משקפיים הוא פתאום רץ אליי. בתפיסה שלו האמא הרגילה שהוא מכיר חזרה לעצמה אם היא מרכיבה משקפיים".
איתמר צ'יזיק (75): הסיכוי להישאר בחיים - חמישה אחוזים
איתמר צ'יזיק , יו"ר דירקטוריון חברת "האצטדיון סמי עופר", עבר במהלך 75 שנות חייו ארבעה אירועים קשים, ומכל אחד מהם ניצל בנס.
הראשון התרחש בספטמבר 1970, כשהיה בפעילות בפתחלנד בדרום לבנון, עלה על מוקש במהלך לחימה נגד חוליית מחבלים ואיבד את רגלו. "בקושי חילצו אותי", הוא אומר. "נשארתי בלי רגל, אבל נשארתי בחיים".
הנס השני התדפק על דלתו בשנת 1973: צ'יזיק עמד כמטר מנגמ"ש שספג פגיעת טיל ישירה. שמונה החיילים שהיו בנגמ"ש נספו. הוא היה היחיד שנותר בחיים וחולץ מהמקום עם פגיעות רסיסים קלות.
הגורל התגרה בו בשלישית במרץ 2002, בפיגוע במסעדת מצה בחיפה. צ'יזיק, כמנכ"ל מכבי חיפה לשעבר, ישב שם במשך שנים מדי יום בשולחן קבוע. אלא שבאותו יום נתפס השולחן במסעדה במקרה על ידי סועדים אחרים והוא פנה לשבת בשולחן אחר, מרוחק מדלת הכניסה. הסוף ידוע: מחבל מתאבד רצח 16 סועדים, בהם בני המשפחה שישבו בשולחן הקבוע של צ'יזיק. העובדה שהחליף מקום באותו יום הצילה את חייו.
כשנדמה היה שמנת הניסים שלו הסתיימה, נרשם באוגוסט 2019 הנס הרביעי: צ'יזיק לקה בלבו ואושפז במצב קשה מאוד. "בבית החולים נתנו לי סיכוי של חמישה אחוזים שאשאר בחיים". כששב לביתו וחזר לפעילות מלאה, הגדירו הרופאים את החלמתו כנס רפואי.
איך אתה מסביר את נס מספר 4?
"זה היה אוסף של צירופי מקרים. האחד, גם אשתי ריקי וגם אני היינו במקרה בבית ורגע לפני שהתמוטטתי הספקתי לומר לה שאני מרגיש לא טוב. ריקי רצה להזעיק את השכנים, ואחד מהם, במקרה, עבר קורס החייאה ועשה לי עיסוי לב מציל חיים. ליד הבית, בקרבת האצטדיון, שוב במקרה, היו שני אמבולנסים, של מד"א ואיחוד הצלה, שהגיעו אליי תוך פחות מחמש דקות והמשיכו בפעולות ההחייאה. עד לכניסה לחדר המיון בבית החולים רמב"ם קיבלתי 18 שוקים חשמליים. הייתי מורדם ומונשם במשך 48 שעות". הרופאים שעמדו ליד צ'יזיק בדקות ההתעוררות הראשונות נדהמו מן האופן שבו השיב לשאלותיהם. "הם רצו לבדוק אם נותרה פגיעה כלשהי ואני פשוט התלוצצתי איתם".
צ'יזיק עבר במשך חודשים שיקום ארוך ושב לתפקוד מלא. "כל בוקר כשאני מתעורר ליום חדש זאת ההוכחה שיש ניסים בעולם".