כנגד כל הסיכויים: שנה אחרי שהיה במצב קשה בגלל מחלת הסרטן, דודו חסנוב הגשים חלום והגיע לחרמון כשהוא רוכב על אופניים. חסנוב (58) נשוי, אבא לשלושה וסב לנכד קטן, הוא רוכב אופניים מקצועי. הוא השתתף בתחרויות וגם הגיע בתחרות ארצית למקום השביעי. "במאי 2022 הרגשתי שאני הולך ונחלש ושמשהו לא בסדר איתי, עד שיום אחד הרגשתי שאני לא מצליח ללכת מהאוטו למשרד. הייתי ממש באפיסת כוחות. התיישבתי על שפת המדרכה ברחוב, וקראתי לאשתי שתבוא להוביל אותי לבית החולים. הגעתי ל'שערי צדק', ושם גילו שיש לי המוגלובין ברמה של 6.2. הכניסו אותי לחדר ניתוח באופן דחוף, והתברר שיש לי גידול שפיר בקיבה, בגודל של כ־4 סנטימטר".
לרוע המזל ההחלמה הסתבכה בגלל בצקות בקיבה. "הקיבה הפכה למעין 'מחסן' שהאוכל הצטבר בה ולא ממשיך בפעולת העיכול. נשארתי בבית החולים כחודש וחצי. בתקופה הזאת שבה הייתי מרותק למיטה עם בחילות והקאות וכולי מחובר לחוטים, הייתי ממש מדוכא. מאדם מתפקד וספורטיבי הפכתי לאדם חלש שמחובר לאינפוזיה וזונדה.
"ראיתי את עצמי במראה יום אחד ופשוט התחלתי לבכות. לא האמנתי למראה שאני רואה. הדבר שהכי חשוב לי בחיים זו הרכיבה, וחשבתי שלא אהיה מסוגל לרכוב, שבכלל לא אוכל לעשות ספורט יותר. יום אחד בכיתי כל הלילה, ובבוקר אמרתי לאחיות שאם זה המצב שלי אני לא רוצה לחיות יותר.
"הביאו לי פסיכיאטרים, והפסיכולוג שלי הכריח אותי להבטיח לו שבעוד שנה בדיוק אני רוכב לחרמון. זה עזר לי לראות אופק, ואיך שיצאתי מבית החולים עליתי על האופניים והתחלתי. בהתחלה הייתי חלש, המדדים הגופניים שלי היו נמוכים והדופק היה גבוה. לאט לאט התחלתי להתייצב, בעיקר בגלל הספורט. הגברתי אימונים, בעיקר לקראת היעד של תאריך הרכיבה לחרמון. זה אתגר מאוד לא קל – זו נחשבת לעלייה הכי קשה בארץ. ואכן באותו תאריך, ב־18.5 השנה, עליתי עם החברים שלי לחרמון עם אופניים, ועשיתי את זה ממש טוב".
"פגשתי את דודו במצב של ייאוש מוחלט", מספר יונה לוריא, מנהל השירות הפסיכולוגי בבית החולים. "דודו אדם ספורטיבי ותפקודי, וניתוח שלכאורה אמור להיות נקודתי ופשוט ללא החלמה ארוכה הפך לאירוע מורכב וקשה עבורו. כשהוא היה בשיא הקושי שלו הוא אמר לי שהוא יעלה את החרמון בעוד שנה. קבענו יחד כחלק מהטיפול לקבוע יעד אופטימי קדימה, והוא עמד בהבטחתו ושלח לי את התמונה מהחרמון בהתרגשות רבה. החלמתו של דודו קשורה לגוף ולנפש יחד".
