כשסנ"צ מבורך (יתברך) אברהם קיבל לידיו את הפיקוד על תחנת המשטרה בקרית מלאכי, הפעולה הראשונה שעשה הייתה להציב בפתח המבנה את השלט "אדם לאדם - אדם".
קשה לחשוב על דרך סימבולית מזו להראות את השינוי הדרמטי שעבר על התחנה, ששמה נקשר בשנים האחרונות בגזענות קשה נגד יוצאי אתיופיה - וכעת, הייתה לתחנה הראשונה בישראל שבה מכהן מפקד בן העדה האתיופית.
ודומה כי קשה לחשוב על מישהו שיענה להגדרה "בן העדה" יותר מאברהם (47). הוא נולד בכפר קטן ומרוחק באזור דעידרו שבצפון אתיופיה, בן הזקונים מבין 18 אחים ואחיות, לאם גרושה שגידלה אותם בעצמה. כבר בגיל צעיר יצא לסייע בפרנסת המשפחה:
"עד גיל שבע הייתי רועה צאן בלי שום מסגרת חינוכית. בכפרים שלנו היה חשש מאוד גדול מהשכלה כי היו מקרים של משכילים יהודים שהתבוללו. ההורים שלנו בחרו בבורות על חשבון השכלה. לאור הנסיבות אז - ייתכן שההחלטה שלהם היתה נכונה".
רועה הצאן הקטן לא ידע קרוא וכתוב עד גיל עשר, אחרי שהגיע לישראל ונשלח להשתלב במוסדות החינוך הממלכתי־דתי. הוא התיישב עם משפחתו במרכז הקליטה באשקלון ובהמשך נדדה המשפחה לדירת שיכון צנועה בשכונת הרצל בקרית מלאכי, שכונה קשת יום ששימשה מקלט לבני העדה האתיופית ושאת רחובותיה ניתן לראות כיום מחלון לשכת מפקד התחנה שבה יושב אברהם.
4 צפייה בגלריה
הפגנות בני העדה האתיופית. "בסוף אנשים רוצים שיתנהגו אליהם כמו לכל אדם"
(צילום ארכיון: אבי רוקח)
כיום, מספר מבורך, קורה לו לא אחת שהוא נתקל בחברי ילדותו בנסיבות משטרתיות כאלה ואחרות, אבל עושה רושם שעצם נוכחותו במקום כבר שינתה באופן משמעותי את מתווה העלילה הצפוי של ההתנגשות בין אנשי השכונה לבין כוחות החוק. אם בעבר ניתן היה לצפות להתנגשות קשוחה, אלימה, כזו שתיגמר בעימותים, הרי שכיום הגישה של מבורך נושאת מסר אחר: "אני כאן כדי לעשות טוב, אני בא בטוב, בגישה אחרת לגמרי".
הגאולה החלה
כשאברהם היה בן שבע הוא יצא עם משפחתו למסע מפרך של כשלוש שנים שבסיומן זכה להגשים חלום של דורות ולעלות לישראל. "מיום שנולדתי ידעתי שאני תושב ארעי בארץ שבה נולדתי", מספר אברהם.
"כולנו היינו באתיופיה במוכנות תמידית לזה שבוקר אחד יגידו לנו 'אתם חוזרים הביתה'. כך התנהלה המשפחה שלנו. כבר בגיל חמש שיננו לי את זה כל הזמן. ציונות, בלי מרכאות, במלוא מובן המילה. היום, כשאני חושב על זה בעיניים מערביות, רציונליות, זה מטורלל - כאילו אבוא לילדים שלי ואומר להם שהמדינה שלהם זו צרפת".
וכך, בוקר אחד ב־1980, התבקש רועה הצאן הקטן לעזוב הכל ולצאת למסע לירושלים. "מבחינתנו הגאולה החלה", נזכר אברהם. "יצאנו ברגל עם קבוצה גדולה מאוד של יהודים מכפרים שונים. הייתה מלחמה בין השלטון המרכזי באתיופיה למורדים שפעלו באזור שבו גרנו.
"זה היווה זרז ליציאת מצרים המודרנית שלנו. גם אנחנו יצאנו למדבר, כמו עם ישראל, בלי שהות להיערך מראש. אכלנו אינג'רה בבית ובדרך נאלצנו להתרגל לחיים שונים. וכן, ממש כמו בני ישראל, אכלנו במדבר הרבה מצות. אומנם כאלה שמכינים באותו רגע, אבל זה לא האוכל שהיית רגיל לאכול".
נשמע לא פשוט לילד בן שבע.
"הדרך הייתה מאוד לא קלה, חלקה קשה מאוד. יש משברים, צמא. רוב הדרך לא רעבנו, אבל בפירוש היה פחד ממה יהיה בהמשך. בדרך נס מצאנו מים והצלחנו להרוות את צמאוננו".
לאחר חודש שלם של הליכה מבוקר עד לילה הגיעה הקבוצה של עולי הרגל לעיר הגבול חמדית, שסימנה את היציאה מאתיופיה לסודן, ומשם הגיעו למחנה הפליטים וודאל הילו ולעיר גדאריף.
במשך יותר משנתיים חייתה המשפחה בתנאים לא פשוטים בעיר הסודנית. "בגיל שמונה התחלתי למכור שקיות בשוק, לסחוב לאנשים את המצרכים לבית או לאוטו. אני זוכר את עצמי סוחב חבילות בשוק בסודן ואומר לעצמי 'מה נהיה ממך'".
אבל בסופו של דבר ההמתנה הסתיימה והגיע גם תורם של בני משפחת אברהם להגשים את חלום חייהם ולעלות לירושלים: "אני זוכר את היום שבו הודיעו לנו שעולים לארץ הקודש, לירושלים. זה היה כמו יום חתונה.
"גם התלבשנו כמו חתנים כי כדי להוציא אישור מעבר לחרטום, שם חיכו לנו שליחי המוסד, גיסי אמר שיש לו חתונה. אז התלבשנו ותוך שעה כבר היינו בדרך. בחרטום החביאו אותנו בדירת מסתור של המוסד, העלו אותנו על מטוס לגרמניה - ומשם לנתב"ג".
אברהם מספר כי הציפייה להגיע לירושלים הייתה המגדלור שהאיר את מסלול חייו וחייהם של רבים מבני הקהילה: "מעולם לא היה מצב שלא אמרתי לפני השינה 'אני אסגוד בירושלים הקדושה'. כל לילה אמרתי את זה.
"לא ידענו זולת ירושלים שיש משהו אחר בארץ הקודש, ואמא הייתה מספרת לי שזו ארץ זבת חלב ודבש וזוהרת כולה מזהב. היא אמרה שאין מוות בירושלים ואני האמנתי לכל מילה שהיא אמרה".
החלום מול המציאות
המציאות האפורה שהתגלתה להם בישראל לא תאמה במאום את החלום. המשפחה נלקחה למרכז הקליטה בשכונת שמשון באשקלון. "אני רואה את הרחובות מהחלון, האספלט, ואני שואל את אמא איפה אנחנו. היא אמרה: 'הגענו. אנחנו בירושלים'. לא שאלתי שאלות כי הבנתי שיש פער גדול בין מה שסיפרה לי לבין מה שציפה לנו".
החלום ושברו?
"דווקא לא. כילד אתה לומד להסתגל. בסנסורים שלי הבנתי שעכשיו הכל בסדר, שהנדודים הקשים מאחורינו. אני זוכר את הלילות הראשונים בארץ, השינה המתוקה של סוף הנדודים, זה משהו שאני לא יכול לשכוח".
בגיל עשר אברהם אחז לראשונה בחייו בעיפרון וישב בכיתת אולפן לעולי אתיופיה. "למדתי בכיתה הזו במשך שנתיים עד שהפערים התחילו להצטמצם".
כשהיה אברהם בן 12 עברה המשפחה לקרית מלאכי וכעבור כשנתיים נוספות, כשהיה בכיתה ט', החליט לצאת לפנימיה. לאחר ניסיון לא מוצלח במקווה ישראל יצא ללימודי התיכון בכפר הילדים ימין אורד, חווייה ששינתה את מסלול חייו:
"למדתי במגמת לבורנטיקה כימיה שם פגשתי את אחת הדמויות שהשפיעו עליי יותר מכל, ד"ר חיים פרי, אחד המחנכים המדהימים שגידל דורות רבים של תלמידים ותלמידות".
אבל הייתה דמות נוספת שגם אותה פגש בפנימיה והשפיעה עליו אף יותר: מי שלימים תהיה רעייתו ואם שני ילדיו (יהונתן ודניאלה, בני 7.5 ו־11.5; המשפחה מתגוררת כיום בגן יבנה), הדס.
לאחר התיכון התגייס למשמר הגבול ועבר קורס קצינים ובשנת 2000 עבר למשטרה הכחולה. הוא החל כשוטר סיור בלוד ובמהלך השנים התקדם בצורה מרשימה ומילא שורה של תפקידי פיקוד, ביניהם מפקד מרכז השליטה של מחוז מרכז ברמלה, קצין אג"מ של משטרת ראשון לציון וכן ראש משרד קהילה ומשמר אזרחי בראשון לציון.
"יש משהו בשירות המשטרתי שהחל לחלחל אליי כבר כששירתתי כקצין במג"ב. זאת הייתה ההבנה שאני נמצא בגוף משמעותי שאחראי על איך שהחברה נראית ותיראה. ככל שהשנים חלפו זה העמיק בתוכי ודחף אותי להתקדם במשטרה".
בא לשרת
המחאה הקשה והאלימה לפרקים של יוצאי אתיופיה חשפה בצורה כואבת את האפליה והיחס הבעייתי שלו זוכים במקרים רבים בני העדה מהגוף שאמור לספק להם הגנה - משטרת ישראל.
בימים ההם, כשהארץ בערה וצעירים בני הקהילה חסמו כבישים והבעירו צמתים, פורסם בדף הפייסבוק הרשמי של המשטרה פוסט שבו קרא אברהם (שכיהן אז כסגן מפקד תחנת שדות) לאחיו לעדה שלא לכלות את זעמם במשטרה.
"הסיבה האמיתית למחאה היא שנים רבות של אפליה קשה, בכל תחומי החיים, מצד כל הרשויות והמוסדות, וגם מצד החברה הישראלית כולה", כתב אברהם. "בתור מי שמהווה חלק מהארגון במשך שנים רבות, כמי ששירת במגוון יחידות ותפקידים, חשוב לי להדגיש כי אותו שוטר מכה אינו הפנים של הארגון. משטרת ישראל הכשירה אותי, כפי שהיא מכשירה את כלל שוטריה, לתת לאזרחים שירות מיטבי ומקצועי".
המילים הלו עוררו כלפיו תרעומת הן בקרב חבריו למשטרה והן בקרב בני הקהילה האתיופית, כשרבים טענו שמדובר בטקסט שהוכתב לקצין מראש. אברהם בחר להגיב בפעילות שטח והרבה לקיים מפגשי קירוב עם יוצאי אתיופיה.
כשהוא נשאל כיום על הפוסט ההוא ניכר בו שהנושא עדיין מעיק עליו. "מעצם זה שאני לובש מדים ויש פערים בין המשטרה לקהילה האתיופית שם אותי שם באמצע", הוא אומר ומנסה להלך בין הטיפות. "הגעתי לכך שכל מה שלא אעשה כל צד יראה משהו שלילי. יוצאי אתיופיה מצפים שאני אייצג את כאבם, המשטרה מצפה שאייצג את הערכים של הארגון - והכל בסדר".
ומה עמדתך שלך בנוגע למחאה הזו?
"אי אפשר להסתיר את האמת. יש בעיה שצריך לטפל בה. כשבודקים את הנתונים ואת כמות החיכוך של המשטרה עם קהילת יוצאי אתיופיה המספרים מדברים בעד עצמם והצדק עם הציבור - וצריך לטפל בסוגיה הזו.
"מצד שני, באותה נשימה חשוב להזכיר שהמשטרה כבר משנת 2015 עשתה יותר מכל ארגון ומשרד במדינה על מנת להיות רלוונטית לקהילות המיוחדות - החברה הערבית, הלהטבי"ת, הבדואית וגם קהילת יוצאי אתיופיה. כמו כן, חשוב לומר שהחיכוך של המשטרה עם האוכלוסיות השונות היא תוצאה של מחדלים של משרדי הממשלה, כאשר מי שפוגש בזה הוא השוטר בשטח. החיכוך הוא בלתי נמנע וחיכוך כזה הוא תמיד לא בריא".
כשאברהם מונה למפקד תחנת קרית מלאכי היו מי שטענו כי מדובר במינוי שנובע בעיקר בשל מוצאו וזאת במעין ניסיון לתקן את ההריסות שהשאיר קודמו בתפקיד, סנ"צ שי מזרחי, שהודח בעקבות גילויים על ליקויים בעבודת השוטרים ועל גזענות בוטה כלפי האוכלוסייה האתיופית הגדולה של העיר.
"בתחושה האישית שלי זו סגירת מעגל מטורפת. זה הרי נוף ילדותי. מעבר לזה, אני חושב על הילדים שלי. לאור הנסיבות שהיו פה, כל מה שסופר באמצעי התקשורת, אז יש לי יתרון מסוים להיות פה עכשיו גם עבור הילדים שלי כדי שיחיו בחיים נורמליים, שלא יתייגו אותם".
וכשאברהם מדבר על "כל מה שסופר באמצעי התקשורת" חשוב להדגיש כי מדובר בהרבה מעבר לדיווח תקשורתי: ארבעה קצינים ושוטרים ממשטרת קרית מלאכי הושעו מתפקידם בעקבות פרסום התכתבויות ווטסאפ גזעניות בין שוטרי התחנה, שלעגו לעצורים בני העדה האתיופית וזאת במקביל לשורה של גילויים על התנהלות לקויה מבחינה מקצועית שנעשתה בתחנה.
אתה מסכים שיש כאן אתגר מיוחד.
"בהחלט. יכולתי להישאר במחוז מרכז, אבל האתגר שהיה כאן משך אותי. יש כאן דברים יותר גדולים מאשר רק קידום מקצועי. מדובר בחברה, בקהילה שלי, בעם ישראל, ובינתיים, לאור הפידבק שאי מקבל מהציבור הכללי והאוכלוסייה האתיופית, זה עובד.
"אני יוצר מפגשים עם בני הקהילה - לפעמים אפילו רק אדם אחד או קבוצות נערים - ואתה מדבר אליהם והם פותחים עיניים. נער כתב לי לאחר פגישה 'תודה רבה שמצאת לנו אוזן קשבת לפעול בדרך אחרת מהאינסטינקט הראשוני. למדתי ממך דברים אחרים ומקווה שגם חבריי'".
ומה קורה כשיש היתקלויות עם אוכלוסייה מקומית?
"כל היחס שאנחנו מקבלים השתנה כשרואים שלא מעמיסים כל אחד לאוטו בגלל איך שהוא נראה. העובדה שאנו פועלים בצורה הזו, גם העבריינים מבינים שהכללים השתנו. הם מבינים שהתפקיד שלך לתפוס אותם ואם תפסת אותם בחסד הם מוחאים לך כפיים".
ולא רק העבריינים מבינים שמשהו בעיר השתנה. גם שוטרי התחנה לומדים לפעול במציאות שבה כבר אין דרישה לעוות את האמת, לזייף נתוני פשיעה ולפעול בדרך שפוגעת באזרחים כדי להשיג תוצאות מרשימות - כפי שקרה בעבר בתחנה. בראש ובראשונה אברהם מבקש משוטריו אמינות מקצועית, ולשם כך הוא מוביל תוכנית בשם שקו"ף (שוטרים קהילה ופשיעה):
"לאור מה שקרה כאן הגענו למציאות של חוסר אמון של השוטרים עצמם במשטרה ובמערכת. הבנתי שאני צריך לייצר מציאות שבה השוטרים עובדים אצל המפקדים בכל המובנים, לפעול לטיפוח השוטר. כיום שוטרים מעורבים בהחלטות בתחנה, כבר לא מורידים פקודות סתם וזה יוצר הירתמות, כי אתה חלק מהתהליך. אני מקיים פורום נגדים ואני שומע אותם ומתייחס לכל מה שעולה. ישיבות הבוקר והערכות המצב שלנו מופצות בוואטסאפ המשטרתי".
זה נשמע קצת נאיבי לחשוב שתיקח תחנה שהייתה נגועה בשחיתות ובעזרת שקיפות תיישר את כולם.
"יש כאן היבט ערכי שאנחנו נותנים עליחו דגשים - מה זה שירות לציבור ואיך יוצרים אמון, גם בתוכנו. בוועידת דאבוס אחת האמירות המשמעותיות הייתה: 'אמון הוא המטבע האולטימטיבי החדש'. הרעיון שם היה שבאמצעות אמון אתה עושה כלכלה שהיא יותר יצרנית. לכן אני מייצר אמון פנימה בתוך הבית, בסגל שלי ומכאן החוצה".
עם פילוסופיה אופטימית כזו יש סיכוי שנראה אותך בעתיד ממונה לתפקיד המפכ"ל הראשון ממוצא אתיופי?
"למדתי שהחיים מוזרים, תכנונים ויעדים זה דבר חשוב, אבל מה שחשוב יותר הוא להיות עם עין צופייה קדימה בזמן שאתה נוכח בהווה. ההווה הוא נקודת הזמן החשובה ביותר שיכולה להשפיע הכי טוב על העתיד".
