הבלונים והמתנות עוד ממלאים את חדרו של עמית מזרחיל, חלק מהמתנות עדיין סגורות. עמית הילד האהוב והשמח, לא הספיק לפתוח אותן מאז חגגו לו את יום הולדתו ה-10 לפני כשבוע. במוצאי שבת הוא נפטר בבית החולים, כשאהוביו הרבים עוטפים אותו באהבה: "הוא הרגיש באותו היום, לראשונה בחייו הקצרים והמופלאים שהוא הולך למות", אומרת אימו יעל, "הוא שאל אותי 'אני אמות היום, נכון?'".
קראו גם >>>
בשורת איוב
לפני חצי שנה אובחנה אצל עמית מזרחיל, תלמיד כיתה ד' בבית הספר דבורה עומר בכפר סבא, סרטן אלים במוחו. הסיכויים להחלמה לא היו גבוהים: "זה התחיל עם שיתוק קל בצד ימין של פניו", מתארת אימו של עמית, יעל, "בהתחלה הרופאים לא ייחסו לזה חשיבות, אבל לאחר צילום ראש הבינו שיש גידול והוא הובהל לניתוח להוציא אותו. בזמנו לא ידענו אם הוא שפיר או סרטני. הצליחו להוציא 70% מהגידול, כי היו חלקים מסוימים במוח שלא יכלו להגיע אליהם. אחרי הביופסיה הגיעה בשורת האיוב - יש לו סרטן מסוג אלים בדרגה 4.
"הסיכויים לא היו גבוהים, אבל אנחנו, כהורים, עשינו הכול כדי להאבק במחלה הארורה. שנינו עובדים בחברות הייטק והם נתנו לנו חיבוק גדול ואוהב. עטפו אותנו ונתנו לנו את כל המרחב האפשרי, חצי שנה שלמה כך. היה חשוב לשנינו ללוות אותו לכל טיפול. הוא היה ישן איתנו במיטה יחד בכל התקופה הזו".
במסגרת המלחמה ההירואית שנלחמה משפחת מזרחי להציל את בנם הם הגיעו לוושינגטון לצורך טיפול ניסיוני: "הוא קיבל את הזריקה הראשונה", מספר הדוד שלו, אלעד הופר, "אבל אז חש לא טוב וההורים חזרו ארצה. זה היה כמה שבועות אחרי סדרת הטיפולים הקשה. הוא היה אריה ולוחם ברמות שלא יתוארו.
"הוא ידע שהוא חולה מאוד, אבל הוא לא הסכים לוותר לעצמו אפילו לרגע אחד. בזמן הטיפולים וההקרנות, ונתנו לו את הסדרה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת, הוא המשיך להצטיין בכל מה שהוא נגע בו. אם זה בספורט, אם זה במוזיקה, אם זה בלימודים, אפילו במשחקי חשיבה מורכבים. זו מתנה שהאירה את העולם למשך עשר שנים מלאות ועזבה, השאירה הרבה אור וזוהר אחריה שאי אפשר לכבות. רק המחשבה מה היה יוצא מעמית ז"ל אם היה גדל עוד קצת שוברת מבפנים כל אדם שהכיר אותו".
השבוע האחרון
הכאב חודר לעצמות, יעל ואורן, שידעו שהסוף קרב נלחמו על כל יום, על כל דקה. גם כשהתקווה נגוזה, הם לא ויתרו על כל יום ועל כל דקה. לשמוע עוד את הבדיחות השובבות, ליהנות עוד טיפה מהביצועים המוזיקליים המופלאים שלו, שאחד מהם התנגן בלוויה שלו שהתקיימה ביום ראשון השבוע, להתענג על עוד תעודת הצטיינות וגם להריח עוד קצת את עמיתי שלהם.
"עמיתי שלי נולד לפני עשר שנים בדיוק שבוע לפני יום ההולדת שלי", אומרת אימו בקול נשבר ומתארת בפרוטרוט את הילד שלה שאיננו, "לא יכולתי לבקש לעצמי מתנת יום הולדת טובה יותר. מה שלא ידעתי אז, זה שהמתנה הזו הגיעה עם תאריך תפוגה של עשר שנים. הוא היה ילד מתוק, מלא שיער ופעיל מגיל אפס, כשגדל, הפך לילד סקרן, מצחיק, חכם והכי כיף גם שובב. הוא היה אח מדהים ליובלי אחותו הגדולה ממנו בשנתיים. הדרך שבה הם שיחקו יחד ותיקשרו הייתה כל כך יפה.
"וזה לא הסתיים רק במשפחה הקרובה, הוא היה נכד כל כך מכבד, רגיש ואכפתי. בקורונה הוא בעצמו דאג להתקשר לכל אחד ואחת מהם ולבדוק מה שלומם, הוא היה מסיים והיה מתגאה בכמה דקות התקיימה כל שיחה. הוא היה אחיין ובן דוד מקסים: כולם אהבו אותו ודאגו לו. היה לו כבוד לסבתא רבתא בת ה-95 בדיוק כמו לבן דוד בן שלוש השנים, וזה לא משהו שכל אחד יכול לעשות.
"הוא היה חבר אמיתי לכל מי שהוא הכיר, היה לו חיבור טבעי עם כל מי שהוא הכיר. זה משהו בלי מוסבר, הוא מצא שפה ותחומי עניין משותפים גם עם מבוגרים וגם עם צעירים. הוא נתן לי הרבה גאווה וזכות להיות אימא שלו. כל כך נהניתי לעשות איתו הרבה דברים יחד, היינו משחקים, אפילו מבשלים, קוראים, מטיילים, קמים כל בוקר עם דגדוגים וחיבוק, שאולי יהיו ימים משמחים יותר".
הוא ידע על המחלה שלו?
"כן. תמיד ידעתי שיש לו כוחות אבל בחצי השנה האחרונה הוא הוכיח לעצמו ולכולנו כמה הכוחות שלו עצומים, איזה גיבור הוא היה, כמה עוצמות ואומץ. למרות כל הקשיים הוא עשה כל מה שצריך על מנת להחלים ויחד עם זאת לא שכח את כל מי שהוא אהב ולעשות את מה שהוא אהב. הוא לא ויתר לעצמו, גם כשהיה קשה, ותמיד חשב על אחרים ולא רק על עצמו. כל דבר שהוא בחר לעשות מכדורגל, תופים, אימוני נינג'ה, בישול, אימוני כושר, פורטנייט הוא עשה עם כל הלב והנשמה.
"גם בחצי השנה האחרונה כשסיפרנו לו על המחלה הארורה הוא ביקש לדעת כל פרט. הוא בעצמו הסביר לרופאים מה יש לו, מה הוא מרגיש, איפה הוא רוצה להיות ועם מי. אני ואורן בעלי היינו רשת ביטחון אחרי כל שלב הניתוח, ההקרנות, הטיפול בוושינגטון. הוא בטח הרבה בבעלי, באבא שלו, וגם בי ולכן ביקש שנהיה איתו כל הזמן. אני רק יכולה לקוות היום שאכן היינו שם בשבילו מספיק".
איך היה השבוע האחרון?
"חגגנו לו יום הולדת והוא אמר לי כמה כיף לו ושהוא ושמח שהוא מרגיש טוב ביום ההולדת. הוא ביקש לישון לידי לילה לפני כדי שיוכל להיות הראשון שיחבק וידגדג אותי ויברך אותי ליום ההולדת. היו לנו חלומות ודיברנו מה הוא יהיה בצבא ואיזו סבתא אני אהיה לילדים שלו. ביום שישי האחרון, נסעתי עם בתי יובל לסידור קצר, הוא התקשר אליי כמה דקות אחרי שנסענו ואמר לי לחזור מהר הביתה כי הוא לא מרגיש טוב. הוא התעקש שחייבים ללכת לבית החולים שניידר, כשהגענו לשם הוא אמר לי כל הזמן 'אני צדקתי, היינו צריכים לבוא, כאן אני מרגיש בטוח'. יום אחרי כשהמצב הידרדר מהר כל כך הוא הרגיש את זה ושאל אותי אותי: 'אמא, אני אמות היום?'.
"הוא ידע, והתחשב בכולם, הזעקנו את כל המשפחה שהיו קשורים אליו ממש בעבותות של אהבה, כי הרופאים אמרו שחלה הידרדרות מהירה, ורק אחרי שאחותו יובל, הסבים, הסבתות וכל הדודים באו להיפרד ממנו והוא ראה אותם הוא הרגיש שהוא כבר יכול ללכת".
אפשר להמשיך הלאה אחרי דבר כזה?
"לא יודעת. אני רוצה קודם להודות לו שנתן לי את הזכות להיות אמא שלו, לגדל אותו, להחכים, לצחוק, לבשל, לשחק ולאהוב בעשר השנים האלה. אלה היו השנים הכי טובות שלי ותמיד אזכור אותן ככאלה. עמיתי תמיד יישאר חלק מאיתנו בכל דבר שנעשה ותמיד נזכור את כל הרגעים הנפלאים שהוא העניק לנו איתו".
_____________________________________
"תמיד תישאר אלוף העולם"
ההספד שהקריא בלוויה דודו של עמית, שהוא גם אחיה התאום של אימו
"עמית, את הדברים האלה כתבתי ב-5 בבוקר. באמת שניסיתי להירדם אחרי הערב הטראומתי שעבר עלינו אבל הגוף לא איפשר לי, המוח לא הפסיק להרפות מהמחשבות שמה שהחל לפני חצי שנה בבשורת איוב לא היה חלום מסויט אלא מציאות של ממש שחווינו יחד איתך עד הסוף המר.
"אורן ויעל, צפיתי בכם מקרוב – ראיתי איך כהורים עשיתם הכל כדי לדאוג לעמית הכי טוב שיש, לגרום לו להיות מאושר במשך כל יום מעשר השנים בהן נהנינו ממנו. ראיתי איך דאגתם שלא ייפול ממקום גבוה או יאכל ממתק אסור כתינוק, איך לא יעבור את הכביש ללא יד ולא יצא ביום חורפי ללא מעיל חם ומטרייה מגנה...ואז הגיעה הבשורה הנוראה שעמית חולה במחלה הארורה, ואתם לא נתתם לשום דבר לעצור אתכם והמשכתם בטיפול המסור בעמית לאורך כל הדרך. אני בטוח שלעמית לא היו יכולים להיות הורים טובים יותר. הוא אהב אתכם אהבת נפש והוא ידע שאתם עושים הכל כדי לשפר את מצבו. ליוויתי אתכם מקרוב בחצי השנה הזו ואני יכול להעיד שבאמת עשיתם הכל, מצד אחד להפוך כל אבן ולמצוא את המזור המתאים ומצד שני להקל על עמית בכאבים הלא פשוטים שליוו אותו.
"עמית, אנחנו כואבים היום קודם כל בגלל מי שהיית – איבדנו אדם נדיר והיה לנו התענוג להיות במחיצתך בעשר השנים האלה. מנחמת אותנו העובדה שהספקנו לחגוג לך יומולדת עשר כל המשפחה והחברים הקרובים. כולם במשפחה, מסבתא ועד האחיין הכי קטן כל כך אהבו אותך...
תמיד יישאר הכאב של מה שהיית הופך להיות: אין לי ספק שמדינת ישראל והעולם הפסידו אדם גדול, אין לי ספק שהיית עושה חיל בכל שעל שבו היית דורך ומבשם בעשיית הטוב שלך כל מקום שבו היית נמצא. אבל נתנחם כולם במתנה הגדולה שקיבלנו – עשר שנים מופלאות בקרב אדם מדהים שמעטים זכו להכיר כמוהו. אנחנו זכינו, כל אחד ואחת מאיתנו, זכה בך עמית ואת זה נזכור לנצח.
"את המסמך הזה אני שומר בתיקייה מיוחדת שפתחתי ברגע שנודע לנו דבר המחלה שלך. היו בה כל המסמכים הרפואיים שלך, כל המחקרים הקיימים בתחום סרטן המוח והפרטים של כל הרופאים הכי בכירים שהיה אפשר להשיג כדי לנסות ולהציל אותך. זה יהיה הקובץ האחרון של התיקייה הזו. החל מהיום אנסה להשליך מהזיכרון שלי את הפגמים שהעלתה בך המחלה ולזכור אותך כמו שהיית באמת - כדורגלן מצוין, שרק 5 ימים לפני שהתגלתה המחלה, שיחק את משחק הראשון בליגה שלצערנו הפך גם לאחרון. נזכור את הנינג'ה שהיית, את היכולות המדהימות שלך שנמשכו גם לאחר שעברת הקרנות מסיביות. את הילד שהצליח בכל משחק שהוא נגע בו. היית ילד יפה תואר, מצחיק ועם צחוק מתגלגל משגע, חכם בצורה בלתי רגילה ובעיקר אדם רגיש ועם הלב הכי גדול שהכרתי. בשבילנו היית ותמיד תישאר אלוף העולם. נאהב אותך תמיד". ¿
