ב-4 ביולי 1976 הנחית טייס חיל האוויר נתן (נתי) דביר בשדה התעופה באנטבה את אחד ממטוסי ההרקולס שהובילו את לוחמי צה"ל שהשתתפו במבצע יונתן. באותה עת, אשתו ורדה כרעה ללדת את בתם השנייה. "נודע לי על המבצע יחד עם כל עם ישראל, רק לאחר שהמטוסים חזרו לארץ", מספרת ורדה, "רק ידעתי שהוא בכוננות ושלא יגיע הביתה בשבת. אחותי לקחה אותי לבית היולדות". שנה לאחר מכן עברו ורדה ונתי לשכונת נווה רום ברמת השרון שם גידלו את שלושת ילדיהם - גלעד (49), זוהר (45) והדס (35). השבוע הלך נתי לעולמו והוא בן 74 בלבד.
קראו גם >>>
הוא נולד וגדל בקיבוץ עין שמר, היה מראשוני הטייסים בחיל האוויר שלמדו להטיס את ההרקולס והביאו אותו מארצות הברית לארץ, באמצע שנות ה-80 היה מעורב במבצע הטסתם לארץ של יהודי אתיופיה ששהו במחנות הפליטים סודאן, ובהמשך פיקד על שני בסיסים של חיל האוויר. לאחר שחרורו, שימש במשך כעשרים שנה קברניט ב"אל על". היה מראשוני הטייסים בחברה שלמדו להטיס את הבואינג 777 והביאו אותם ארצה. הוא פרש לגמלאות בדיוק ביום שבו מלאו לו 67. בתום הטיסה האחרונה מניו יורק לנתב"ג, הוא התקבל על הקרקע במתזי מים, כנהוג.
"לקח לו המון זמן להסתגל למצבו החדש כגמלאי", נזכרת ורדה, "הוא הרבה לשחות בקאנטרי, למד בקורס למשפטים, היה מעורב בפרלמנטים מקומיים. בתקופת הקורונה הוא למד לצעוד".
לפני כשלושה שבועות הוא התלונן לראשונה על עייפות. "אומנם ניכרה בו ירידה במשקל אך לא עלה בדעתנו שמקננת מחלה בגופו", מספרת אשתו, "לפני כשבועיים חש כאבים ברום הבטן, חששנו מאירוע לבבי, נסעתי למיון ב'מאיר', הא.ק.ג. היה תקין אבל בדיקות הדם התריעו על דלקת בכבד. בבדיקות נוספות כבר אובחנו נגעים, הוא אושפז ומאז הדרדר מצבו במהירות. "הוא לא אמר לנו, אבל אני מניחה שהוא היה מודע למצבו. בימים האחרונים לחייו הוא היה בהכרה, דיבר עם חמשת הנכדים, אמר להם שהוא אוהב אותם. בחמישי שעבר נאמר לנו שכל מה שחשוב זה לדאוג לרווחתו כדי שלא יכאב לו".
ביום ראשון, תשעה באב, הוא נפטר בשנתו, כשוורדה לידו. היא מיד הזעיקה את הילדים, והצוות הרפואי אפשר להם להיפרד. "זה נגמר מהר ולפחות הוא לא סבל זמן רב", אומר בנו גלעד, "הרופאה אמרה לנו שבמורד הדרך מצבו לא יהיה סימפטי וזה לא מגיע לו".
בתו זהר, שנולדה בדיוק ביום שבו הוא טס לאנטבה, סיפרה כי כתב לה ברכה לפני שבועיים ב-3 ביולי, שבה הזכיר: "אני חוגג יום הולדת לבתי זהר שנולדה שלוש שעות לפני המראתי לאנטבה. "איך אחגוג בלעדיך את ימי ההולדת הבאים?" כתבה השבוע בכאב.
