"הממלכה נמצאת במדבר, באמצע השממה / ממש עמוק מתחת לאדמה / כדי להגיע אליה צריך לרדת למטה, ימינה בפנייה / לפנות שמאלה כשאתה רואה סטיקייה / להמשיך ישר, ואם כיוונת נכון / הגעת אל ממלכת אבדון! / שלא תבינו, זאת לא ממלכת סבל ועינויים / זאת ממלכה של חפצים ששכחו אנשים בעיר / יש ארנקים, קלמרים, גם צעצוע של כלב / וגם רגשות ששכח כבר הלב".
קראו גם >>>
את הסיפור על ארץ אבדון, שעיר בירתה איבודית, לשם מגיעים כל החפצים שהולכים לאיבוד, כתב אביב משל מכפר סבא בגיל 16. שבע שנים לאחר מכן אבדו עקבותיו בעת שגלש באחד המפרצים באי באלי שבאינדונזיה ונסחף עם הזרם לעבר הים הפתוח.
במהלך תקופת החיפושים אחריו נזכרה אמו צהלה בסיפור. "אביב היה ילד חולמני שכל הזמן איבד דברים, ואמרתי לו: 'אולי כל החפצים שאתה מאבד מגיעים לאיזשהו מקום? תאר לך שיש מקום כזה'. יום למחרת הוא חזר עם הטקסט בחרוזים והקריא לי. אמרתי לו: 'תקליד את זה ואני אשמור במחשב שלי'. הוא ממש התלבט איזה שם לתת לסיפור, קרא אותו מספר פעמים ואחרי מספר ימים החליט על 'תכף נשוב'".
צהלה שלפה את הסיפור מהמחשב בעת שהמתינה בבית יחד עם בני המשפחה לידיעות על גורל בנה. "היינו טרוטי עיניים ופטיש של חמישה קילו בלב", היא נזכרת. כדי למצוא לעצמה עיסוק כלשהו, החליטה בת אחיה, מאיה סיקרון, לאייר את הסיפור. "מאיה לקחה קשה מאוד את היעלמו של אביב", מספרת צהלה, "היא הייתה לפניו בבאלי והוא התייעץ איתה לפני שיצא לטיול".
בתום מבצע חיפושים ממושך הוכר אביב על ידי הרבנות הראשית כמי שמקום קבורתו לא נודע. "כשישבנו עליו שבעה הדפסנו כמה עותקים של הסיפור המאויר וחילקנו לאנשים כדי שיכירו את הצד היצירתי של אביב. אנשים קראו ואמרו לנו שאנחנו חייבים להוציא אותו לאור".
כחלק מהנצחתו של אביב הפכו הוריו את הסיפור לספר ילדים ובאחרונה הוציאו אותו לאור תחת השם שאביב בחר. "בקונטקסט שלנו 'תיכף נשוב' זה באמת שם מצמרר", אומרת צהלה. "כולנו קיווינו שיהיה סוף אופטימי גם למסע החיפושים אחריו ושהוא יחזור אלינו. אבל, אביב שכתב על חפצים שהולכים לאיבוד, בסוף הוא עצמו הלך לאיבוד, ואנחנו איבדנו אותו".
הספר מופץ כיום בחנויות ברחבי הארץ וכל הכנסותיו יוקדשו לקרן שהוקמה לזכרו ותעניק בכל שנה מלגה לתלמיד במגמת הקולנוע בתיכון רבין, שבה למד אביב ז"ל. "כאם לתלמיד במגמה אני יודעת כמה כסף התלמידים צריכים כדי לממן את סרטי הגמר שלהם", אומרת צהלה, "במקום שיבקשו מהוריהם - הם יקבלו מהקרן".
"הכאב הוא כרוני"
המשפחה כבר חזרה לשגרת חייה, וצהלה, שעובדת כאחות במרכז בריאות הילד של הכללית בקניון כפר סבא הירוקה, מקדישה את זמנה גם להנצחה.
זה סוג של תרפיה?
"זו קלישאה בעיניי. התעסקות בהנצחה מביאה אותך הרבה פעמים למקומות קשים ומבאסים. רק מי שחווה אובדן של ילד יכול להבין על מה אני מדברת. אבל אני עושה את זה כי אני צריכה ורוצה לעשות את זה. זה מקל עליי אבל זה גם כואב".
מה עושה הזמן לכאב?
"אם ניתן לומר זאת בשפה רפואית, מכאב אקוטי זה הפך לכאב כרוני. זה מלווה אותנו ויש המון געגועים. נשאר חלל. כפי שאומרות אמהות של חללי צה"ל: 'קוראים להם חללים בגלל החלל שהם משאירים'".
למה את מתגעגעת?
"מתגעגעת לשיחות העמוקות, לפִּילְסוּפים, לחשיבה מחוץ לקופסה, לידע העולם הנרחב שהיה לו בשלוף, לחמלה שלו לחיות ובמיוחד לכלבה שלנו וכן לרגישות לאנשים במצוקה, להומור ולצחוק המתגלגל שלא דופק חשבון לאף אחד לשקט הפנימי ולעיניים הירקרקות החולמות".
חולמת עליו בלילות?
"הייתה תקופה שחלמתי עליו. כיום פחות. לא מזמן חלמתי שהוא התקשר אליי. פשוט ראיתי בטלפון הסלולרי שהוא חיפש אותי, וידעתי שאני חייבת לענות. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. בפעם אחרת, כמה ימים לפני היומולדת שלו, חלמתי שהוא הגיע למסיבה שעשינו לו. אמרתי לו: 'איזה כיף שהגעת. לא היינו יכולים לחגוג בלעדיך'. שאלתי אותו מה הוא עשה בטיול והוא סיפר לנו שהוא היה שוטף כלים במסעדה ומזה התפרנס. ואז הוא נשכב כי היה עייף. ואני התעוררתי, והתבאסתי להבין שזה היה רק חלום".
חלם לכתוב ל'ארץ נהדרת'
כשאביב יצא למזרח הוא הגדיר את הכתיבה וקבלת ההשראה כמטרות עיקריות של הטיול. על כישרון הכתיבה שלו ניתן היה ללמוד מהפוסטים שהעלה במהלך הטיול לעמוד הפייסבוק שלו. שבועיים לפני שנעלם, לאחר שטיפס על הר באטור באי באלי, כתב: "בערב שלפני אמא הזכירה לי שהייתה אזכרה שישית לסבא שלי, שמואל סיקרון ז''ל. כשהתחלתי לעלות להר ההוא באמצע הלילה כדי לצלם תמונות מדהימות של זריחה - פתאום קישרתי בין שני האירועים. אני בעצם הולך לטפס על ההר הזה ולהתקרב לסבא שלי, שלפי האמונה שלו נמצא אי שם בשמיים".
אביב הרבה לכתוב, על חוויות נעורים, אהבות ראשונות, וגם כתיבה פוליטית מושחזת. "החלום שלו היה להיות קופירייטר, לכתוב ל'ארץ נהדרת'", אומרת אמו, "הוא כתב ל'יהודים באים' אבל לא הספיק לשלוח אליהם. מצאנו את הקטעים במגרה, והעברנו למערכת של 'היהודים באים'. כיוון שכבר צילמו את כל פרקי העונה הרביעית, לא יכלו לשלב אותו והחליטו להקדיש לו את הפרק הראשון של העונה. הוא רצה הכרה ככותב, וכיום אני רואה את הייעוד שלי להגשים את החלומות שלו, לחשוף את הדברים היפים שכתב, ותוך כדי כך גם להנציח אותו".
ספר זיכרון עם כל יצירותיו מתקופת התיכון והצבא וכן קטעים שכתבו עליו בני משפחתו הודפס לצרכים משפחתיים בלבד. שניים משיריו הולחנו על ידי אחד מבני המשפחה. "הפרויקט הבא יהיה להמחיז, להלחין, ולהפוך את הספר להצגה", אומרת צאלה, "יש כבר גני ילדים שקיימו פעילות עם הספר, בזכות חברות שלי שעובדות כגננות. אחת מהן כתבה לי בעקבות הפעילות: 'הילדים אהבו מאוד את הסיפור וביקשו שאקרא אותו שוב ביום שלמחרת. בעקבות הסיפור, התארגנה קבוצת ילדים והכינה הצגה על ממלכת אבדון והחפצים שהם עצמם איבדו. הם הכינו תפאורה מקסימה. כל אחד צייר את החפץ שאיבד, והם הדביקו זאת לפלקט אחד גדול'. בבית ספר ביוקנעם אחד התלמידים שקרא את הספר בחר לעשות עליו יומן קריאה. מעניין איך אביב היה מגיב אילו היה רואה את כל זה. זה היה עושה לו טוב על הלב".
סיפור לא סגור
צהלה וירדן קראו לבנם אביב למרות שהוא נולד בסתיו. "פשוט אהבנו את השם כי זה סמל לפריחה ולבלוב. הוא נולד בסתיו אבל נלקח מאיתנו בסוף אביב, ממש לפני שהפך לקיץ. תאריך ההיעלמות שלו 17.6, ואם מחברים את המספרים מקבלים את הגיל שלו - 23... אולי זו רק מקריות. אבל כשאתה חושב על זה – זה מדהים. ועוד סימן: אחותו סיון נולדה בי"ד בסיון, שזה התאריך העברי שבו נעלם אביב... ואחותו נועה – השם שלה הוא ראשי תיבות של 'ניסים ונפלאות עשה השם'. כמה ניסים ונפלאות היינו צריכים אבל זה לא קרה לנו".
וכאילו לא די בכך, משרד הפנים לא מכיר בפסיקתו של הרב הראשי דוד לאו שאביב ז"ל נפטר ומקום קבורתו לא נודע. משרד הפנים עדיין מחשיב אותו כנעדר כיוון שלא אותר שום ממצא המעיד על מותו. לשם כך ייאלצו ההורים לפתוח בהליך משפטי בבית משפט לענייני משפחה. "נטפל בכך כשנהיה מוכנים נפשית", אומרת צאלה, "ובינתיים נותרנו עם המון סימני שאלה - כמה זמן הוא היה במצוקה, שהרי ראו אותו קורא לעזרה אבל העזרה הגיעה אחרי שהוא נסחף בזרם ונעלם. מבחינתנו הסיפור לא סגור".
וכך כתבה צהלה בספר הזיכרון שהוציאה המשפחה ביום השנה למותו:
"המחשבות לא עוזבות / מתישות את המוח, לא נותנות לי מנוח / והזמן לא עוצר, הימים חולפים / הבן שלי הלך לאיבוד... / תעזרו לי למצוא אותו! / מה מרגישים כשלא יודעים איפה הילד שלך נמצא? / מה עלה בגורלו? האם הוא חי או מת? הוא אבד! / והמחשבה היא שהמקרה הזה הוא בלתי הפיך / ושאין ברירה אלא להמשיך הלאה ולהשלים עם מה שקרה / תכל'ס, מה האופציה השנייה? / אני רוצה לצרוח בקול שכולם ישמעו... איבדתי את הבן שלי!!! / כל יום מחדש אנחנו נאחזים בחיים כמו שנאחזת בסאפ / מנסים להישאר עם הראש למעלה, לא לצלול לכאב והצער הקשים מנשוא".
