רבים לא יזהו על בלינדה בן-עטר-קוטלר (58), מורה לחינוך מיוחד ויועצת חינוכית בקריות, כי עברה מסכת חיים קשה. במהלך חייה היא חוותה אובדן של אביה בגיל צעיר ושל אחיה היחיד כעשרה חודשים לאחר שהתגייס. אבל אז קרה אסון נוסף, חצי שנה לאחר שנישאה, כשהיא בתחילתו של הריון ראשון, נפטר בעלה בזמן המילואים מדום לב.
סיפור חייה של לינדה מתחיל בזימבבואה שבדרום אפריקה, בת לפרל ורחמים ואחות גדולה בשנתיים לניל: "התייתמתי מאבי כשהייתי בת 6, כאשר במשך השנתיים האחרונות לחייו הוא נלחם במחלת הסרטן. אני זוכרת אותו ממש טוב, הוא בנפשי והוא הרבה מהכוחות שלי היום ובכל מה שעוד עברתי. תמיד כאבתי את העובדה שלאחי ניל לא הייתה דמות של אב, הוא נפטר כשניל היה בן שנתיים מתוך זה שנתיים היה בבתי חולים וכמעט שלא היו להם חווית משותפות. אני כאחות בכורה תפסתי את המקום הזה בחיים".
כשהייתה כבת 12 עלתה יחד עם אמה ואחיה אל הארץ: "אמא החליטה שהיא לבד עם שני ילדים קטנים לא נשארת ועלינו לארץ. תחילה למעברה ביישוב צרעה ולאחר מכן לקיבוץ כפר הנשיא. לא היה מקובל לקבל משפחה בהרכב שלנו, אבל התחשבו בנו. הייתה לנו שם ילדות מאושרת".
השנים בקיבוץ עברו בטוב, ומגיל צעיר ניל נטל חלק בעבודת החקלאות. בלינדה: "ניל היה ילד ביישן ואהב טבע ובעלי חיים. לא הייתה לו דמות גברית לחיקוי, אבל הוא נלחם בכך והתגבר על הקשיים. אמא וניל היו מאוד קשורים, לכן כשהגיע הגיוס והוא ביקש שתחתום לו על שירות קרבי, היא סירבה. היא חששה שיקרה לו משהו. אולם לבסוף הכריע רצונו של ניל את הכף והוא התגייס לסיירת עורב בחייל הצנחנים".
"לא רציתי להאמין"
בזמן הגיוס של ניל, בלינדה השתחררה משירות צבאי בחייל הים והחלה לעבוד כסייעת בגן ילדים. "הבטחתי לניל שעד שהוא לא מסיים את הצבא אני אשמור על אמא ולא אעזוב אותה". וכשמונה חודשים לאחר הגיוס הגיעה משלחת מן הצבא אל גן הילדים בו עבדה בלינדה. "הייתי בבריכה של הקיבוץ עם הילד לו סייעתי וקראו לי לחזור אל הגן. כשנכנסתי לגן בריצה וראיתי את הקצין, יצאתי באותה המהירות שבאתי ואמרתי 'רק לא הוא'.
"הוא היה אחי הקטן הקרוב והאהוב לא רציתי להאמין, אבל אחרי דקות אמרתי לעצמי שאולי הוא רק נפצע וחזרתי פנימה. אז סיפר לי הקצין כי הטיולית שבה נסעו החיילים ממעלה אפריים לכיון לבנון לקראת פעולה צבאית התהפכה, שניים נהרגו ואחי שנפצע קשה הוטס לבית החולים תל השומר במצב אנוש'.
"יחד עם האחות של הקיבוץ הלכנו לבשר לאמא שלי, שקיבלה קשה את הבשורה ונכנסה להלם. נסענו אל בית החולים, שם ראינו בלאגן גדול, אבל אותנו מיהרו להכניס לחדר צדדי, והרופא בישר 'משפחת בן עטר אני מצטער, לא היה מה לעשות וניל נפטר'. אמא שלי התמוטטה. באותו הרגע החלטתי שההסכם שלי עם ניל ממשיך ־ אני אלא אעזוב את אמא, ומאותו רגע הפכתי להיות גם המכילה והאוהבת כמו שהיה ניל".
עשרה ימים בודדים לפני הבשורה על מותו הגיעה בלינדה ואמה יחד עם חברים קרובים לטקס סיום המסלול של ניל במצדה: "אלו היו רגעים מרגשים, טיפסנו את כל המצדה ובסוף התקיים הטקס, וניל קיבל כומתה של צנחנים. הוא היה מאושר ואנחנו איתו. באותו שבוע הוא חזר הביתה לחג שבועות. בקיבוץ נערך טקס הביכורים וכולנו לבשנו לבן, הוא הגיע מאוחר עם הציוד הצבאי ומדים מלוכלכים. קיבלנו אותו באושר ושמחה. בסוף אותו שבוע הוא נסע ומאז לא שב".
"האיש שחלמתי עליו"
כשהייתה כבת 28 חברה מהלימודים ששמעה את בלינדה מדברת על בעלי החיים באהבה גדולה, החליטה להכיר לה מכר מקיבוץ רמת יוחנן: "היא סיפרה לי על מכר שלה שהקים חוות סוסים ברמת יוחנן. אחרי זוגיות של שנתיים עם גיל קוטלר שהיה גדול ממני ב-6 שנים, בנינו את עצמנו והתחתנו. נישאנו בקיבוץ בחתונה מיוחדת, הרגשתי שגיל הוא כל מה שאני חלמתי עליו, סוף סוף היה מי שדאג לי. יום החתונה היה היום המאושר בחיי".
בתוך חודשיים מיום החתונה התבשר הזוג הצעיר כי בלינדה בהיריון ראשון ומרגש: "כל השנים היה עליי הלחץ של המשכיות המשפחה, נותרתי רק אני, ולכן ההיריון הראשון הייתה שמחה גדולה. סיפרנו רק לאמא שלי, ולחברה טובה. ואני זוכרת את גיל בסקירת המערכות הראשונה כשהפנים שלו מאושרות. התחלתי עבודה כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר היסודי בדגניה בקרית חיים והכל היה טוב כל כך".
אבל דווקא אז כשדברים החלו להסתדר, קרה אסון נוסף: "גיל יצא לשירות במילואים, הוא היה בגולני, ושירת במוצב אביבים. יום לפני האסון דיברנו ואמרתי לו שהוא נשמע לא טוב, אבל הוא הסביר שהוא לא מרגיש כל כך טוב ומיהר להסית את הנושא אלי. הייתי בתקופה קשה של הסתגלות להיריון והוא התעניין בי ובמה שאני עוברת. בגלל העבר המשפחתי של דום לב במשפחתו, אצל אביו וסבו תמיד דחקתי בו שייבדק, אבל הוא אמר חצי בהומור, אחרי גיל ארבעים אני אבדק".
אך האסון הקדים לבוא. בלינדה: "חזרתי מישיבת ערב בבית הספר, ורציתי להיכנס לישון, אבל שמעתי דפיקות בדלת. הצצתי דרך הסדק וראיתי שוב חיילים יחד עם האחות של הקיבוץ. סגרתי מהר את הדלת והבנתי שבאו לבשר לי על אסון. הלכתי מיד להתלבש ואמרתי לעצמי שאולי זה לא הגרוע מכל, ואם הוא נפצע ואפילו נכה אני מוכנה לטפל בו כל חיי, אך רק לא להיפרד. אבל כשהם נכנסו הביתה, מיד הבנתי. קרה הגרוע מכל. הם סיפרו שמצאו את גיל מוטל על השלג מחוץ לחדר, לאחר דום לב".
"מתנה בבטן"
רק לאחר מכן החלה בלינדה לספר לקרוביה כי ברחמה היא נושאת עובר צעיר: "כל החיים החסר של אבא ליווה אותי, ואז חשבתי לעצמי שלתינוק שיש לי בבטן לא תהיה בכלל דמות אב. ושאלתי את עצמי אם זה בכלל נכון להביא אותו לעולם. אחרים תמיד אמרו לי 'יש לך מתנה בבטן' והיום בדיעבד אני מבינה שלא היה סיכוי שלא אשאיר את התינוק. אבל רציתי לעצור רק ולקבל את ההחלטה בצורה מושכלת, לחשוב מה אענה לו אם ישאל, למה הבאתי אותו לעולם בלי אבא".
6 צפייה בגלריה
"המקצוע שלי עזר לי לטפל בילד שלי שנולד לתוך האובדן והשכול". בלינדה ובנה גל
(צילום: פרטי)
כשישה חודשים לאחר מכן, מלווה בשתי חברותיה, הגיעה בלינדה אל חדר הלידה: "ברגע שהודיעו לי על מותו של גיל, כל התסמינים של ההיריון נעלמו. תקופה די התעלמתי מההיריון, אבל אז ההיריון היה בסיכון מאחר שחשבו שהעובר לא מתפתח. בלידה הכל חזר אליי. החלטתי לקרוא לבני גל, לשלב את ה-ג' של גיל, ואת ה-ל' של ניל, ובזהירות גדולה לא להעמיס על כתפיו של הילד שלי. אמא שלי הייתה הסבתא האולטמטיבית מאושרת ושמחה, חגגה איתו את החיים, והיה ביניהם קשר מדהים עד לפני 7 שנים, שנפטרה.
'מה אבא היה אומר'
"חיפשתי בספרות ילדים דרך לעזור לגל להבין את המצב המיוחד ולא מצאתי, אז החלטתי לכתוב בעצמי ספר ילדים וקראתי לו 'מה אבא היה אומר?' העוסק בשאלות של החסר באב דרך דמות של פינגווין. הקדשתי אותו לגל. הספר הזה פתח אצלי אהבה ישנה מילדות, ומאז כתבתי עוד ארבעה ספרי ילדים שונים".
במהלך השנים המשיכה בלינדה בתחום החינוך המיוחד, ולאחר מכן המשיכה בלימוד של טיפול בעזרת בעלי חיים ועבודה בבית החולים טירה עם מתמודדי נפש, שם הקימה פינת חי. שנים מאוחר יותר למדה ייעוץ חינוכי באורנים, וכיום היא כבר שנה רביעית משמשת כיועצת חינוכית בבית הספר לחינוך מיוחד בצליל ים. בלינדה: "המקצוע שלי עזר לי להתמודד עם האובדנים בחיי, וגם לטפל בילד שלי שנולד לתוך האובדן והשכול".
כיום גל בן 27, לאחר שירות צבאי לא קרבי ביחידה בגולני: "גל העדיף שלא להיות קרבי כי זה לא התאים לו, אבל בחר לשרת ביחידה של אביו בגולני. זה היה עוד משהו בהתמודדות של החיים".
השנה תיקח בלינדה חלק בפרויקט 'מכתב אחד' שיזמה עמותת 'האחים שלנו' למען האחים השכולים, במסגרתה יצרה עם חברת הילמ"ה מיזם לכתיבת מכתבים לאחים השכולים, בפלטפורמה דיגיטאלית. מיכל אופיר, המנכ"לית של הילמ"ה, ונוי פרי אחותו של טל יפרח ז"ל ומייסדת העמותה, הסבירו: "אנחנו מעודדים את הציבור לקחת חלק במיזם המרגש ולכתוב מכתב אישי לאח או אחות שכולים, ובכך לחמם את ליבם".
קראו גם:
ביום הזיכרון מבקרת בלינדה בשני הקברים: "גיל קבור בבית העלמין ברמת יוחנן. כיום אנו גרים לא הרחק מאמו והקשר איתה חשוב לנו. עוד כשאמי הייתה בחיים התחלתי את המסע שלי ביום הזיכרון מהקבר של גיל בעלי, והמשכתי אל קברו של אחי בקיבוץ רמת הנשיא. אף פעם לא שאלתי למה כל זה קרה דווקא לי. אני חושבת שאני אדם אופטימי, אני אוהבת את החיים, את הטבע ואני אוהבת ילדים וחינוך, ואולי בלי האהבה לכל זה היה לי קשה לשרוד".
