"הוא היה העוגן שלי, של הילדים, של כל המשפחה, החברים. הוא חסר לנו מאוד", אומרת ורד פישביין שאיבדה את בעלה צחי לפני שש שנים. "הוא היה 'מישהו לרוץ איתו' והוא חסר לכל מי שרץ איתו". צחי התמוטט בעת ריצת בוקר שגרתית בפארק הירקון ונפטר מדום לב, והוא רק בן 57.
קראו גם >>>
עד אז הספיק הרבה: שירת כטייס קרבי, למד ראיית חשבון וכלכלה, הקים משפחה, ניהל חברה בבעלותו בארה"ב, קיבל מאופיס דפו זיכיון לסניף ישראלי שהפך לרשת גדולה ומצליחה, עמד בהתנדבות בראש המועצה להסדר הימורים בספורט (הטוטו), הוביל אותה לשינוי ארגוני וטכנולוגי ולהישגים חסרי תקדים, הקדיש מזמנו לקידום הספורט בקרב ילדים, בני נוער ואנשים עם מוגבלות, וגם סייע לתלמידים מחטיבת זאב בהרצליה, עיר מגוריו, שהתקשו במתמטיקה. בעוד שבועיים ייסגר מעגל, כשמרכז הספורט המפואר שהוקם בחטיבת זאב, ייקרא על שמו – "בית צחי".
בטקס הנחת אבן הפינה, בדיוק לפני שנה, אמר ראש העירייה משה פדלון: "העשייה הציבורית העשירה של צחי פישביין ז"ל אפיינה אדם ערכי, שראה חשיבות מיוחדת בתרומה לחברה, וברוח זו הוא נתן ערך מוסף לכל תפקיד שמילא. ריצת הבוקר שבה קיפח את חייו קטעה מסלול חיים מופלא של אדם נדיר, המהווה מודל עבור כולנו".
שליחות
הוא נולד בתל אביב, בנעוריו עבר לרמת השרון. אחרי שהשתחרר משירותו בחיל האוויר למד באוניברסיטה, שם הכיר את ורד. לאחר שנישאו התגוררו ברמת השרון ולאחר שנה עברו לניו יורק, שם נולדו שניים משלושת ילדיהם. ורד עבדה במשלחת הישראלית באו"ם (חלק מהזמן כמזכירתו של השגריר דאז בנימין נתניהו) וצחי החל בקריירה העסקית שלו. "הוא היה יזם בנשמתו", אומרת ורד. תחילה הקים חברה לייצור רהיטי משרד ביתי ואחרי ארבע שנים הם חזרו לארץ והשתקעו בהרצליה.
עוד קודם לכן הוא יצר קשר עם יו"ר ומנכ"ל אופיס דיפו, החברה האמריקאית לציוד משרדי ושכנע אותו להעניק לו זיכיון לסניף ישראלי וכך הקים את הסניף הראשון בתל אביב. אחרי 15 שנות ניהול במהלכן הוקמו 43 סניפים ברחבי הארץ, מכר את החברה לאופיס דפו האמריקאית ופנה לעסקים פרטיים ולפעילות התנדבותית.
ב-2009 מונה צחי ליו"ר פעיל של הטוטו. האהבה שלו לספורט, וכדורגל במיוחד, החלה עוד בילדותו, אז שיחק בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב. כמנכ"ל אופיס דיפו נתן חסות למיזמים חברתיים של הפועל תל אביב (כמו מועדוניות לילדים בשכונות מצוקה) והתנדב בעצמו ללמד ילדים בעלי קשיים לימודיים. באחד הימים הוא נשמע צורח על תלמיד: "תשב ותלמד כי אתה חכם. נצל את הפוטנציאל שלך". לאחר שנים הם נפגשו במקרה, והנער הודה לו שנזף בו. "יומיים אחרי שנפטר", מספרת אלמנתו, "ראיתי על השידה שלו בלוק צהוב שעליו כתב את המשנה החברתית שלו: 'היפוך הפירמידה – הכסף לנוער; הבאת ילדים לספורט צורך לאומי ערכי; חסר אצטדיון בדרום (אשדוד, אשקלון), חסר מתקני ספורט איכותיים לילדים במגזר הערבי ובעיירות הפיתוח. יעד!!! ואסור לשכוח את האוכלוסיות המיוחדות; גם מטרות מורכבות תמיד ניתן השיג בדרך ערכית שקופה ונחושה'".
הטרגדיה
הוא בא לטוטו במטרה לערוך בו מהפכה. תוך שלוש שנים הכפיל את הכנסות הטוטו, מימן הקמת חמישה אצטדיונים, אולמות ספורט ובריכה אולימפית, ושם דגש על קידום נוער, נכים, נשים. במקביל התגייס למאבק באלימות הקהל והגזענות במגרשים ואף זכה לאות הוקרה מתנועת אומץ.
בחודשים האחרונים לחייו, אחרי שש שנים כיו"ר הטוטו, השעה את עצמו מפעילות בארגון לאחר שהגיש מועמדות לתפקיד מנכ"ל מפעל הפיס. מספר ימים לפני מותו הוא הודיע על פרישתו מהמרוץ לתפקיד (כנראה חש שהבחירה תהיה פוליטית). לאחר שהסיר את מועמדותו חזר במלוא המרץ לתפקידו בטוטו.
הספורט החביב עליו היה ריצה. הוא רץ בפארק הירקון ארבע פעמים בשבוע, ואף היה חבר בקבוצת ריצה, שבה כל אחד רץ בקצב שלו ובסיום הריצה נפגשו בבית קפה. ביום פטירתו, הוא רץ לבדו באזור הספורטק ולא הגיע למפגש בבית הקפה. חבריו התקשרו אליו ובמקומו ענה שוטר. התברר שהוא התמוטט מדום לב, רצים אחרים ניסו לעשות לו החייאה וצוות מד"א נאלץ לקבוע את מותו.
ורד שמעה על מותו של צחי בהדרגה. בשמונה וחצי בבוקר התקשרה חברה טובה ושאלה את ורד איך צחי מרגיש. ורד ענתה שהוא צריך להגיע עוד מעט הביתה כדי להחליף אותה בתורנות השמירה על בתם רוני שהייתה אחר ניתוח, מרותקת לכיסא גלגלים. בעקבות הטלפון של החברה, ורד נתקפה דאגה והתקשרה לצחי אך הוא לא ענה. התקשרה לחברים וכולם חששו לענות. ואז הגיעה הביתה חברה אחרת, שגם בעלה בקבוצת הריצה, בידה כוס מים וכדור הרגעה, ואמרה: "צחי נפטר".
"זה היה שוק משהו שקשה לקלוט", אומרת ורד, "אבל מאותו מרגע לא חשבתי על עצמי אלא איך אני מונעת מהילדים שלי לשמוע על כך באמצעי התקשורת, שהרי צחי היה אדם מפורסם. ניל היה בלימודים בבינתחומי. התקשרתי לחבר שלו וביקשתי שיודיע לו שעליו לבוא מהר הביתה לשמור על רוני. דנה, שלמדה ראיית חשבון בבינתחומי, התכוננה למבחן חשוב בדירתה בתל אביב. שלחתי לשם את אח שלי שיביא אותה הביתה באמתלה כלשהי. הילדים שמעו על מות אביהם מפי. זה היה שוק נוראי עבור כולם. הרי צחי היה בריא, ספורטיבי, נבדק באופן שגרתי ולא היו כל סימנים. כמה דקות אחרי שכולם היו בבית – הידיעה התפרסמה. ומאז תפקדתי כאמא לביאה שעשתה הכל כדי לעזור לילדיה לעמוד על הרגליים".
בשבעה הופיעו בבית המשפחה נשיא הבינתחומי פרופסור רייכמן, ראש החוג לכלכלה ועוד שלושה מבכירי הסגל כדי לשכנע את דנה לגשת לבחינה. "את חייבת לעשות את המבחנים כפי שאבא שלך רצה. זה העתיד שלך". במהלך השבעה היא ניגשה למבחן ועמדה בו בהצלחה.
הנצחה
שלושת ילדיו של צחי הלכו בדרכו – דנה (30) למדה ראיית חשבון, כלכלה ומינהל עסקים וכיום עובדת באמזון בניו יורק, ניל (29) למד כלכלה ועובד בהראל פיננסים. גם רוני (22) לומדת כלכלה. "צחי היה אבא תובעני", אומרת ורד, "לא בקטע של הישגיות. הוא רצה שיתנהגו כבני אדם".
לאחר מותו נערכו כמה אירועים להנצחה. מרתון טבריה שנערך שלושה שבועות לאחר מכן נקרא על שמו. הטוטו הקים על שמו קרן מלגות לספורטאים צעירים תחת השם "אלופי המחר".
בשבוע הבא תיחנך בבית דגן מסגרת לימודית לנוער שתיקרא "עירוני צחי". הבעלים של הפועל באר שבע אלונה ברקת נהגה לעלות על קברו של צחי בבית העלמין בקיבוץ שפיים בכל פעם שהקבוצה שלה זכתה באליפות או בגביע. "היא רצתה 'להראות' לצחי את הגביע. היא תמיד אומרת לניל, הבן שלנו, שלעולם לא תשכח את התרומה שצחי תרם לכדורגל בישראל ולכן היא עושה את זה. אחרי מותו אנשים רבים אמרו לנו כמה הוא תרם להם. הייתה לו נוכחות משמעותית בחייהם. מודי כידון כינה אותו 'חיה חברתית'".
איך מתמודדים עם חסרונו?
"הילדים שלנו אומרים שאבא היה אדם כל כך עסוק ובכל זאת היה לו זמן לכולם. הוא השאיר אחריו חלל, הוא חסר, אבל היה בו משהו ערכי וזה מה שהוא השאיר לנו. מאז מותו חיי השתנו. המטרה שלי הייתה לדאוג לכך שהילדים ימשיכו בחייהם בצורה חיובית. אני המשכתי לעסוק בעניינים העסקיים שצחי השאיר אחריו, במקביל לעיסוקיי כיועצת לארגונים וולונטריים".
כבר הצלחת לקלוט שצחי איננו?
"כשסיפרו לי, ולרוני שהייתה איתי, לא הצלחנו לקלוט. זה לא משהו שקולטים, והשוק הזה לא פוחת בהבנה הרגשית. במשך שנים אתה מרגיש שזה לא הסיפור שלך, שאתה מספר סיפור של מישהו אחר".
