"היו לנו שני נסים: הראשון ששתי התאומות שלנו, גאיה ועופרי, שרדו לאחר שנולדו במשקל 700 גרם ו-640 גרם. הנס השני, שכעת, כשהן עוד מעט בנות שנה, הן בריאות לחלוטין ומתפתחות אפילו מעבר לממוצע", לירון ושגיא עזוז מהוד השרון חוגגים בימים הקרובים שנה להולדת שתי התאומות שלהן, גאיה ועופרי, ששרדו כנגד כל הסיכויים לאחר שנולדו בשבוע ה-25 להריון במשקל מזערי, ולרגל יום הפג הבינלאומי שחל השבוע יש להם גם מסר: "יש לנו אמונה גדולה שכל מה שעברנו היה צריך לקרות במטרה שנעריך את המתנה הגדולה הזו ששמה חיים".
קראו גם >>>
מסע מפרך
דבר לא הכין את בני הזוג לירון בת ה-34 ושגיא בן ה-35 ללידה שהפכה אותם להורים בפעם הראשונה בחייהם: "לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה לידה", אומרת לירון כשחיוך של אושר נסוך על פניה, "זה היה למעשה תהליך לא מובן שבסופו יוצאות לך מהבטן שתי פיציות שהפכו למלאכיות. כשאני רואה אותן היום צוחקות, בוכות, אפילו נופלות על הטוסיק, אני מבינה איזה תהליך עברנו, ועם איזה נס כפול אנחנו חיים".
בני הזוג שהגיעו לפני כחמש שנים להוד השרון מראשון לציון לאחר זוגיות בת שש שנים, "און אנד אוף", כמו שלירון מגדירה, התחתנו ותכננו להקים משפחה "כמו כולם". אלא שלא הכול הלך חלק: "הייתי בת 29", נזכרת לירון, "שגיא היה בן 30 ושמנו לב אחרי כמה חודשים שאני לא נקלטת, הבנו שיש אולי בעיה. לאחר בדיקות התחלנו בסדרת טיפולי פוריות מתישים. ארבע שנים של עליות ומורדות ובעיקר אכזבות. התהליך לא היה כואב פיזי אלא בעיקר בעל השלכות נפשיות. כשאת 'נקלטת' וחושבת שאת הולכת להיות אמא סוף סוף ופתאום 'נופל' לך אחרי כמה שבועות, וחוזר חלילה, זה לא דבר פשוט".
אבל כמו כל מה שקרה למשפחה הצעירה והעליזה בשנים האחרונות הנס אירע: "לפני כשנה וחצי, בעיצומה של הקורונה, נקלטתי עם שתי תאומות וההריון החזיק מעמד. היה קשה להאמין, וזה לווה בחששות רבים, אבל זה הלך ונרקם בבטן והרגשנו די מאושרים. אמרנו לעצמנו, וואו, רצינו אחד ובא לנו שתיים, זה אדיר.
"בשבוע ה-25 להריון, בתחילת החודש השישי, ישבתי בספה בסלון והרגשתי צירים, באותו רגע לא ידעתי שזה צירים, מעולם לא ילדתי לפני כן, לא ידעתי מה זה וחשבתי שמדובר בכאבי בטן, אבל כשהצירים תכפו ונהיו כואבים נסענו לבית חולים מאיר ושם הבינו שאנחנו בעיצומה של לידה מוקדמת, ודי לא אידיאלית בלשון המעטה.
"בבית החולים ניסו הכול כדי לעצור את הלידה, אבל זה לא הסתייע, במבט לאחור הבנו ש'הבעייתית' הייתה גאיה, הבכורה בכמה דקות, שדחפה לצאת בכל כוחה המזערי. היא הייתה עוד נינג'ה בבטן, לך תראה אותה עכשיו. אני זוכרת את הבכי שלהן כשהן יצאו, זה לא היה בכי, זה היה סוג של יבבה קטנה וחלושה כמו גור חתולים שיוצא לאוויר העולם. מיד לקחו אותן למחלקת הפגייה (ראו מסגרת) ומאז ולמשך 94 ימים, הפגייה הייתה הבית השני שלנו".
חיים חדשים
קשה להעביר בכתב את שמחת החים והעליזות האופפת את בני הזוג עזוז בזמן השיחה איתם: את הצחוק הרנדומלי, את הפנים המאירות ואת העיניים הבורקות כשהן מסיטים מבט לעבר שתי בנותיהן המשחקות בחדרן הוורוד, מי בזחילה (עופרי) ומי בעמידה מהוססת ודעתנית (גאיה). למרות הקריירות שלהם, לירון, אנליסטית בחברת "יס" ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים, ובעלה שגיא, מנהל בחברת הביטוח "מגדל", גם הוא בעל תואר שני במנהל עסקים ("עשינו את התואר יחד בזמן טיפולי הפוריות"), הם לא נותנים לעבודתם לחבל לדקה אחת פנויה בשהיה במחיצת שתי בנותיהן. והם יודעים היטב למה: "כשעוברים תהליך כמו שאנחנו עברנו, מעריכים כל דקה של חיים", הם מסבירים, "כל שנייה, כל חיוך, כל דמעה", והיו הרבה דמעות בדרך.
האמנתם שתגיעו לזה?
"כן", הם עונים בהחלטיות, "היינו בטוחים ששתיהן שורדות. שיש לנו שתי בנות שאנחנו יוצאים איתן מבית החולים כמו כולם. ושהן יהיו בריאות, והכל יהיה בסדר. זו הייתה ודאות שלא ניתן להסביר אותה, כי באמת הסטטיסטיקה וההסתברות היו נגדנו. רוב אלו שנולדים במשקל כזה זעיר לא שורדים, אבל הן שרדו ובגדול".
איך עברו עליכם שלושת החודשים בפגייה?
"החוויה הזו הייתה מדהימה. בתוך שלושה שבועות כמעט שתיהן הועברו לפנסיון (התינוקות מועברים לחדר עם עריסה בנוכחות ההורים לכמה שעות עד לחזרתם לאינקובטור א.א), גאיה לפני ואחריה עופרי. הן היו הכי קטנות שבכלל ניתן לתאר בן אנוש. כאילו נוגעים בצמר גפן. במשקל הזה לא היה להן שומן בכלל, רק עור ועצמות וורידים בולטים. כמו ידיים של זקנים. אנחנו מיד נתנו להן שמות, כדי שגם הצוות יתחבר אליהן, שלא יכנו אותן בת של לירון 1 בת של לירון 2, שיהיה להם חום ואהבה מהרגע הראשון.
"היו רגעים שהייתי מחזיקה אותן, והראש היה כל כך קטן, כאילו ברמה שכף היד יכולה לעטוף אותו ועדיין יש מקום לעוד. משקל של חצי קילו סוכר ועוד קצת. אני לא חושבת שירד לי האסימון בדיוק באותו זמן כמה הן היו קטנות, רק לפני כמה ימים הבנתי. גאיה, שהיא חתיכת נינג'ה לא קטנה, התחילה לעמוד ויש לי תמונה שולחנית של שתיהן כשהן היו בפגיה במזנון של הסלון, והיא הגיעה אליה הבעלבוסטית הזו, והחזיקה אותה, ופתאום היכה בי איך היא הייתה קטנה ואיך היא עכשיו. זה מדהים".
הצלחת להניק אותן שם?
"מאוד רציתי, אבל לא היה אפשרי, אבל שאבתי להן המון המון חלב, אני באמת לא זוכרת את החוויה שלי בפגייה כמשהו מפחיד או טראומטי, אני לא רוצה לעשות אידאליזיציה למה שהיה, היו משברים, היו דמעות והיו חששות, אבל האמנו בשתי המלאכיות שלנו, האמנו בהן הרבה. היה רגע אחד שהיה קצת מפחיד עבורי, זה היה לפני שהיינו אמורים לשחרר את הבנות ולהגיע סוף סוף הביתה ולעופרי התגלה דם בצואה, ומאוד חששו בבית החולים. אז כבר נקשרתי אל שתיהן ברמה שלא ניתן לשער, והיה רגע של משבר ודאגה, אבל היא כמו גדולה יצאה מזה בעזרת תרופות בלי שום התערבות פולשנית. אני חושבת שהתהליך הזה מאוד חישל אותנו. אין דברים שקורים סתם בעולם, אם יש קושי ואתה צולח אותו, זה כדי שנלמד להתמודד, גם אם זה קשה, ובעיקר נלמד להעריך".
אושר אינסופי
ובני הזוג עזוז מעריכים, כאמור כל דקה: "היציאה מהבית הייתה הרגע הכי מאושר עבורנו בחיים", הם מספרים, "הרגשנו כאילו אנחנו הולכים על עננים. אושר מציף וענק שאופף את הכול, ולא שחלילה היה לי רע בפגייה להיפך, אבל די, הגיע הזמן שהן יכנסו לחדר היפה שלהן, שיראו את הסבים והסבתות שכל כך ציפו להן, אצלי אלו בכלל הנכדות הראשונות. אני מאחלת לכל הורה להרגיש את ההרגשה הזו", מפטירה לירון.
אגב, הן תאומות זהות?
"ממש לא. לא במראה, ובטח לא באופי. גאיה 'הבכורה' היא קארטה קיד, לא נחה לשנייה, דעתנית, בקיצור, אחראית עם הבלגן בבית. לעומתה, עופרי, היא השקטה, החכמה. היא תהיה התלמידה הטובה של אבא ואמא, גאיה תאתגר אותנו באהבה הכי גדולה".
ומה מצבן כעת?
"זה נס גלוי, שני נסים למעשה. האחד שהן שרדו, והשני, שהן בריאות בלי שום סימני לוואי, לא בריאות, לא בעיניים, תופעות שלפעמים קורים אצל פגים, למעשה, טפו, טפו, טפו, אומרים לנו שההתפתחות שלהן היא אפילו מעבר לממוצע, גם פיזית גם קוגנטיבית, אז כן, יש נסים בעולם, ואני כן רוצה להגיד להורים שנמצאים במצבים מסוג זה, בין אם בטיפולי פוריות ובין אם נולדו להם פגים: לא לוותר לעולם, לשתף את בני הזוג בכול התהליכים, בכל החששות, גם אם זה לא נשמע לגיטימי, זה נותן תמיכה אדירה, ובעיקר לשמוח כל הזמן על המתנות שהחיים מזמנים לנו".
___________
שליחות אמיתית
הצצה אל הפגייה בבית החולים מאיר ואל גישת הטיפול הייחודית בה שהוכרזה כפורצת דרך
אחד מכל 10 תינוקות הוא פג שנולד טרם זמנו - לפני שהספיק לסיים 37 שבועות הריון. "הטיפול בהם על מנת שיוכלו להשתחרר לביתם ולגדול להיות בוגרים בריאים ומאושרים הינו אתגר המלווה בתחושת שליחות אמיתית של כל הצוות המטפל", מספרת ד"ר באואר-רוסק, מנהלת המחלקה לטיפול מיוחד בילוד במרכז הרפואי מאיר.
הצוות הרב מקצועי במאיר כולל יועצות הנקה, דיאטנית, רוקחת, אחות מומחית בטיפול תומך התפתחות, עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית, מטפלת במוסיקה ופסיכולוגיות, וכולם - לצד התנאים הסביבתיים המותאמים מנסים לספק סביבה אופטימלית להחלמה, גדילה והתפתחות למטופליהם הקטנטנים.
בשנים האחרונות אף נרכשה עבור הפגייה, בתמיכת מועדון הליונס הוד השרון, מצלמה מתקדמת לצילום רשתית העין בפגים המשמשת את רופאי העיניים לאיתור, תיעוד ומעקב אחר סיבוכים של פגות, שעלולים להתפתח ברשתית העין ולגרום לעיוורון, והשימוש בה מאפשר מעקב מדויק יותר ואיתור יעיל יותר של הפגים הזקוקים לטיפול.
"הפגייה שלנו פורצת דרך בגישת הטיפול ההתפתחותי בארץ", מוסיפה ד"ר באואר-רוסק. "את חזון הגישה הטיפולית הזו החלה להטמיע במחלקתנו ד"ר דליה זילברשטיין, אחות במקצועה, לפני כשני עשורים. מאז התמקצעו צוותי הפגייה בגישה וביולי 2013 קיבלה המחלקה הכרה רשמית מארגון ה-NIDCAP העולמי כפגייה תומכת ההתפתחות הראשונה בישראל ובמזרח התיכון".
כחלק מיישום השיטה שמטרתה הפחתת הדחק (סטרס) אליו נחשפים הפגים מושם דגש על תנוחת הפג (אסוף ומכורבל), טיפול עדין, איטי והדרגתי תוך שימת לב לסימני מצוקה ומתן תמיכה על ידי אחד ההורים או איש צוות נוסף. עידוד טיפול ה"קנגורו" (מגע "עור לעור" שבו ההורה מחזיק את התינוק על חזה חשוף), דיבור בעצמת קול נמוכה, עמעום אורות הפגייה ועוד.
בשנתיים האחרונות החל מיזם חדש בפגייה של הקראת סיפורים על ידי ההורים לתינוקות בשיתוף ספריית הילדים בעיר. תחום נוסף הינו הטיפול במוזיקה בפגים. "בפגייה נמצאות מטפלות במוזיקה שמנחות את ההורים בנגינה בעודם שרים לילדיהם".
