"כל העולם שלנו התהפך אחרי המלחמה, אני כבר לא יוצאת כמעט מהבית, זה קשה מאוד, אני הרי לא רואה, אז כל הפחדים נהיים יותר גדולים", שירה תמרי בת ה-70 מהרצליה היא אישה שכולה השראה. היא התעוורה לחלוטין לפני 13 שנה, אבל לא נתנה למגבלה הזו לעצור אותה: היא מבשלת לחיילים בודדים ("היום קצת פחות, כי הנכדים שלי דורשים כל הזמן את האוכל שלי"), היא מרצה מבוקשת בגני ילדים, ומעבירה באופן קבוע שיעורים בבית קינן במסגרת מיזם "נעים להכיר". חוץ מזה, היא מתגוררת לבדה ועצמאית לחלוטין: "אני אוהבת את החיים, ולכן כל מה שקורה במלחמה, כל המוות הזה מסביב, שובר את לבי".
2 צפייה בגלריה
תמרי. "יש לי כעת כלבת נחייה מקסימה בשם זארה, אף אחד לא שם לב שאני עיוורת"
(צילום: אלי דסה)
כוננות אזעקה
תמרי נולדה בפרס ("החלפתי את השם כי רציתי להיות ישראלית יותר") שם נישאה והביאה לעולם שלוש בנות, בתחילת שנות ה-80 עלתה ארצה, למדה הוראה וחינוך לגיל הרך ושימשה כגננת במשך שנים רבות. בישראל היא הביאה לעולם את בנה היחיד: "הבנות התחתנו ויש לי מהם תשעה נכדים מתוקים", היא אומרת, "הבן שלי, הצעיר שבחבורה, הוא בן 32 ולפני חצי שנה החליט שהוא עובר לתל אביב, מאז אני לבד, אבל הוא לא עוזב אותי לרגע. מתקשר, מתעניין, וכל סוף שבוע מגיע, הוא גם עושה לי את הקניות, את הכול".
קראו גם:
איך מתמודדים במלחמה לבד?
"זה לא פשוט, לאדם שלא רואה המצב הוא מפחיד יותר. אני משתדלת לא לצאת מהבית, כמעט ולא יוצאת, מפחדת שאולי תהיה אזעקה ואני אהיה לבד. אבל ברוך ה' יש אנשים טובים שמכירים את המגבלה שלי ועוזרים לי. לפני כמה שבועות יצאתי מהבית עם כלבת הנחיה שלי, ופתאום הייתה אזעקה, הייתי חסרת אונים, רציתי להשתטח על הרצפה, אבל בא אחד השכנים מהר ולקח אותי למקום מוגן. יש לנו אנשים טובים במדינה, אני לא יכולה להתלונן. בכלל, איך אני אתלונן על המצב שלי, מה אני יכולה לדבר, כשיש חטופים ומשפחות שכולות? אני כל הזמן בוכה, אני בכוונה לא מוכנה להיפגש עם המשפחות האלו, כי אני יודעת שאני לא אפסיק לבכות איתם. זה קשה מאוד.
"והחטופים? כמה זמן הם נמצאים בשבי ולא רואים אור יום? אז איך אני אתלונן, בטח שלא. אני בסדר גמור עם המצב שלי, מסתדרת בכל מצב".
את לא סתם מסתדרת, את מבשלת, מתנדבת ופעילה מאוד בקהילה.
"ברוך ה' זה נותן לי כוח, זו חלק מהבריאות שלי. אם זה לא יהיה, מה אני אעשה? הנה, למרות המלחמה לא הפסקתי להתנדב וללמד, באים לוקחים אותי ושומרים עליי, וזה נותן לי הרבה כוח, אלו הפעמים היחידות שאני יכולה לצאת מהבית".
מהפך חייה
כאמור לפני 13 שנה חל המפנה ששינה את חייה של שירה: "נולדתי עם מחלת הגלאוקומה", היא מספרת, "אבל היה קצת בעיות ראיה ולא מעבר. ניהלי חיים נורמליים, התחנתי, הבאתי ילדים לעולם, עשיתי קריירה, כשהייתי יחסית צעיריה, לפני 19 שנה, נפטר בעלי, הייתי רק בת 51, אלמנה מאוד צעירה ובמקביל המחלה החלה להתדרדר, התחלתי לראות פחות ופחות, נאלצתי להתפטר מההוראה בגנים, וזה שבר את לבי, ההדרדרות הייתה מהירה ובתוך שנתיים איבדתי את הראיה לחלוטין, אפילו לא צללי אור וחושך. כלום.
"נכנסתי לדיכאון הפחד הכי גדול שלי היה שאני אהיה סיעודית כזו ואצטרך להסתמך על ילדיי. לא יכולתי לקבל את זה. הייתי בדיכאון קשה מאוד, חשבתי גם לסיים את חיי במספר הזדמנויות באותה תקופה. לא רציתי לחיות בצורה הזו. מאישה פעלתנית, הפכתי לשבר כלי. והילדים שלי נשברו גם הם שראו אותי ככה.
"מה ששינה את הכול, היה כשאחת הבנות שלי לקחה אותי לעובדת סוציאלית מטעם עיריית הרצליה. היא אמרה לה 'טפלי בה כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתה'. אני חושבת שזה נחרת בי. העובדת הסוציאלית המדהימה הזו עברה איתי עשרה מפגשים, בהם היא חיזקה אותי ובעיקר אמרה לי תראי מה את עושה לילדים שלך שמעריצים אותך, הם רואים שאת עמוד השדרה שלהם נשברת, אז גם הם נשברים. זה התחיל לחלחל בי. לאט, לאט התחלתי לאסוף ולחזק את החוסן הנפשי שלי שנשבר לרסיסים. מאז עבר הרבה זמן, היום שאני חושבת על התקופה הזו זה עושה לי רע, שיניתי את חיי מן הקצה, התחלתי לההיות פעילה מאוד בקבילה, להתנדב, להיות מאושרת. יש לי כעת כלבת נחייה מקסימה בשם זארה, אף אחד לא שם לב שאני עיוורת. השמיעה שלי חדה, אני יותר קשובה לסביבה. לימדתי את עצמי להסתכל על הכוס המלאה, וזה מה שאני עושה בכל התחומים".
מלכת המטבח
אבל דומה שהדבר הכי מפתיע ומרתק בעצמאותה של שירה זה הרומן המתמשך שלה עם המטבח, למרות עוורונה, שירה מבשלת הרבה, את כל הסגנונות אבל בעיקר מתמקדת באוכל הפרסי: "המשפחה שלי אומרת שאני מבשלת היום הרבה יותר טעים מלפני שהתעוורתי", היא צוחקת, "פעם הייתי מבשל הרבה גם לחייילים בודדים, היום אני מבשלת פחות לצערי, כי אני מאוד פעילה בחוץ בהרצאות ברחבי הארץ, וכשאני נכנסת למטבח אז הנכדים שלי דורשים הרבה מהבישולים שלי, אז כך שלא נשאר לי הרבה זמן".
מה את מבשלת?
"היום אני כבר מכירה את כל הסגנונות, הנכדים דורשים, וגם יש טרנד של אוכל בריא שלא פוסח עלינו, אז אני משתמשת בזה הרבה. למשל, כרכום, הוא תבלין מאוד נוכח במטבח הפרסי אז אני שמה אותו בהרבה דברים כי הוא ברייא מאוד. אפילו בשמן שאני מטגנת חביתה אני שמה קצת כרכום.
ואת מסתדרת במטבח?
"בטח. יש לי צנצנות מיוחדות לתבלינים שאני יכולה להבחין בהן, אימצתי לעצמי כמה טיפים כמו שמן לחיץ עם חור קטן שאדע בדיוק את המידה, כמו מסננת גדולה שלא יישפך לי האורז למשל בכיור, ועוד כמה טיפים. אני מארחת כל סוף שבוע בבית כ-15 איש עם הבישולים שלי. אורז פרסי ירוק, גונדי, חורשט, מה שמבקשים ואוהבים. אני מאוד אוהבת את זה".
היום, את אופטימית?
"תראה, אנחנו בחנוכה שהוא חג מלא אור, אני מקווה שכל עם ישראל ובעיקר החטופים יראו סוף סוף את האור ויצאו לחופשי. והמשפחות השכולות ימצאו לעצמם אור של תקווה ונחמה בתוך כל הכאב, אני שלא רואה אור פיזי, אבל יש לי אור עצום בתוכי יכולה להעיד שזה יכול לעזור".
_____________
המתכון של שירה ל'טפלאק' (לביבה פרסית לחנוכה)
המצרכים:
6 תפוחי אדמה אדומים
קצת קמח חומוס (שעושים גונדי)
ביצה
בצל בינוני מגורד בפומפיה גסה
כפית ושליש מלח
חצי כפית פלפל שחור
חצי כפית כורכום
אופן ההכנה:
מבשלים את התפוחי אדמה עד לריכוך. מקררים וטוחנים לפירה.
מוסיפים את שאר המצרכים.
יוצרים כדורים, ומטגנים עד שהמצד משחים על גבול השרוף
