"כבר שבועיים שאנחנו רואים את אחינו הרופאים בבתי החולים הכלליים נרתמים למלחמה בנגיף הקורונה. אנחנו יושבים במעין "עורף", שומעים על העומס והקושי, ומתכוננים. אנחנו יודעים שאחרי הגל הראשון שלהם, יבוא גל גדול אלינו. לא רק בגלל שקורונה לא ממש מתעניינת למי יש או אין הפרעה נפשית, אלא בגלל שאנשים עם הפרעה נפשית שבירים יותר, חרדים יותר, ואם הם זקוקים לבידוד או ממש נדבקו בקורונה, הם יזדקקו במקרה הטוב ליותר תמיכה, ובמקרה הרע – יקרסו. אז אנחנו מתכוננים.
לא חסר מנשמים, לנו יש בעיות אחרות
"ההכנה שלנו קצת שונה. לא יחסרו לנו מנשמים או מחטים, אין לנו שאלות נוראיות כמו את מי להחיות. יש לנו שאלות אחרות שאנחנו צריכים להתמודד איתן. השאלה הראשונה היא הצוות. בית חולים פסיכיאטרי בנוי על צוות מאוד מגוון, שרובו לא התנסה מעולם בחזית הרפואית. הפסיכיאטרים למדו רפואה, היו בחדרי ניתוח, מכירים את הנושא של בידוד מגע. כך גם הצוות הסיעודי. אבל שאר הצוות – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ובאמנות, מטפלים בבעלי חיים או במוזיקה – מעולם לא התנסו בזה, ועצם החוויה של התמגנות מעוררת אצלם חרדה. גם המדיה החברתית וכותרות העיתונים נותנות המון מידע, לפעמים בעודף, שיוצר תחושה מאיימת ומפחידה, ולפעמים צריך להחזיר קצת שפיות לדברים, פרספקטיבה, סדר גודל. ולכן ההכנה הראשונה שלנו הייתה הצוות.
"במקביל להכנה של הצוות, אנחנו מכינים את בית החולים. אנחנו מפנים כל מטופל "לא חיוני". מטופל לא חיוני נשמע אולי כמו מישהו שהגיע זמנו כבר להשתחרר, אבל לעיתים זה כאב לב של ממש. מטופלים שממתינים לסיום הליכי שיקום ושילוב בדיור מוגן; מטופלים שנמצאים בשלבים האחרונים של פסיכוזה או דיכאון ועדיין לומדים "ללכת מחדש". את אלה נאלצנו להחזיר הביתה. בשבילם – למנוע סיכון, ובשבילנו – להקטין את הסיכון למאושפזים הקיימים, ולפנות מקום לאלו שיגיעו.
"אשפוז פסיכיאטרי הוא ארוך משמעותית מאשפוז בבית חולים כללי. אם שם הממוצע הוא שלושה־ארבעה ימים אז הממוצע אצלנו הוא 30. ולכן גזירות משרד הבריאות על הפסקה מוחלטת של ביקורים, בשילוב איסור יציאה מהמחלקות, היא גזירה קשה עבור המטופלים שלנו. המתח הזה משפיע עליהם, גורם לאלו שנמצאים במקומות פחות טובים בשלבי ההחלמה להחמיר, ולעצור את ההתקדמות של אלו שכבר החלו להשתפר. האווירה במחלקות קשה יותר, וזה משפיע לא רק על המטופלים – אלא גם עלינו, המטפלים. כולם בהיכון. "תקופת המתנה".
התקלות מתחילות לצוף, וגם הפתרונות
"ואז זה קורה. זה התחיל באזעקת שווא, שהסתיימה אחרי שעה, ופחות מחצי יממה לאחר מכן קיבלנו ביחידה הודעה ממנהל בית החולים, כי אחת מעובדות בית החולים אובחנה עם הנגיף, וכי שלושה מטופלים נדרשים לעבור מיד לבידוד. הצוות הבכיר מגיע במהירות וזו תחושה מחממת את הלב לראות את כל האנשים האלה נוטשים את עיסוקי השישי שלהם כדי לוודא שהכל מתקתק. וכמובן, כמו שכל גנרל יודע – לא משנה כמה פעמים תעשה את זה על "יבש", כשמתחיל להיות "רטוב" – מחליקים.
"הצוות מגלה בעיות כל שלוש דקות ופותר אותן באותו הקצב. כולם מנסים להיות יצירתיים, וכולם מקשיבים אחד לשני בחיפוש אחרי הפתרון הנכון. על אף אווירת הקרב – זו תחושה מקסימה. אנחנו פה כי רצינו להיות פה, בקו הראשון במלחמה, ואנחנו עושים זאת יחד.
"ומהר מאוד אנחנו מגלים שהרבה ממה שהשקענו בללמוד מבתי החולים הכלליים בשבועיים האחרונים, פשוט לא עובד בשבילנו. אני זוכר שכאשר בנינו את תוכנית מחלקת הבידוד, הסבירה לי הזיהומולוגית של בית החולים מאיר שהמטופלים שוכבים בהפרש של מיטה אחד מהשני, עם פרגוד באמצע. הגבנו בחיוך כי כבר הבנו שאצלנו זה לא יעבוד. מטופלים פסיכיאטריים הם ניידים ביחס לחולים אחרים. לפעמים ניידים בעודף. אז נסו לדמיין מטופלים שכאלה נזרקים בהתרעה של שלוש דקות למחלקה חדשה, רופאים חדשים, חדר חדש, מבודדים לחלוטין. אולי הקונספט המרכזי שהבנו שאנחנו חייבים לוותר עליו הוא Minimal Contact – מגע מינימלי. הרעיון בבתי החולים הוא להקטין את המגע בין הצוות למטופלים כדי למנוע הדבקה של צוות. הבנו שאצלנו אין שום סיכוי שהדבר הזה יעבוד. דווקא המטופלים האלה זקוקים להרבה יותר שיחה, הרבה יותר תמיכה, הרבה יותר נוכחות. צריך לשבת איתם, להקשיב, להתערבל עם הרגשות שצפים בהם. וכשאני יושב איתם בחדר, מביט בעיניהם, אני מבין שאני כמו כירורג עם יד שבורה: המסכה ומגן הפנים שעוטפים את פניי אינם מאפשרים להם לראות כאשר אני מנסה לחייך אליהם.
"לא נורא. אל תדאגו. אנחנו בסוף נמצא פתרונות לכל הבעיות. אנחנו נעבור את המשבר הזה. הצוות פה הוא צוות של אופטימיסטים, וזה טוב, כי אופטימיות, כמו קורונה, זה דבר מדבק. אז אם החרדה תפסה אתכם, תבואו. נדביק אתכם בקצת אופטימיות.
נערכים לעלייה במספר המטופלים
"אחוז משמעותי מהטיפולים עברו לאון־ליין. ישנם גם אנשים שנדרשים להגיע אחת לכמה זמן לטיפולים חיוניים, ואנחנו משתדלים שהפגיעה בטיפולים האלו תהיה מינימילית. אנחנו מבינים שאם לא נספק אותם, מטופלים יידרדרו לאשפוז.
"אנחנו בהחלט צופים שככל שהדבר הזה ימשיך נראה יותר ויותר אנשים שמגיעים בגלל מצוקות חיים. בדידות אנחנו כבר מתחילים לראות, אבל גם קשיים כלכליים ואנשים שמאבדים את הפרנסה. חבר'ה שעבדו כשכירים, אבל לא הספיקו לעבוד כשנה ולא זכאים לדמי אבטלה ואין להם איך לשלם שכר דירה. האנשים האלה הרבה פעמים זכאים לסיוע רווחתי, אבל לפעמים מתעוררות מצוקות נפשיות ומגיעים אלינו. יש שמכנים את זה soft psychiatric. אלה אנשים שהם לא באמת חולים, אבל זקוקים לעזרה נפשית בגלל מצוקה. עשינו מאמץ כדי להתארגן לקלוט את כולם.
"העומס בבתי החולים הנפשיים יחריף. אנשים כרגע במצב רוח מלחמתי, ובמלחמה אנשים יודעים להתאפק. אבל ברגע שמלחמה הופכת מאקוטית לכרונית, מתחילים לראות יותר ויותר את התסמינים הנפשיים".
