פסטה. שיקום זה שלא אמר בשבועות האחרונים את המילה הזאת 17 פעמים ביום ונאנח. אז הנה עוד הזדמנות להגיד פסטה, אבל הפעם בלי להצמיד לה כותרות ותארים הקשורים למאבק ביוקר המחייה. הפסטה הזאת הולכת לכיוון אחר. נוסטלגי הרבה יותר עם נגיעות עוקצות של הווה ועם אופק מתוק. בכל מקרה, את הפסטה הזאת מגישים חם. כלומר, מגיש. רון אלמגור (57), איש עסקים ועורך דין ומעכשיו גם בעלים של מפעל פסטה שבו עבד בנעוריו. "הגשמתי חלום", הוא אומר.
קראו גם >>>
כמו רכב אספנות
אלמגור, נשוי ואב לשלוש בנות, נולד בירושלים ומתגורר כיום בהרצליה. אחד מבין שבעה אחים ואחיות. אביו עבד בחברת בזק ואימו הייתה עקרת בית. מתישהו הבינו ההורים שהוא מחונן. אלמגור נשלח לפנימיית בויאר המיועדת לנערים ונערות מצטיינים ויצירתיים במיוחד. את הלימודים סיים במגמה הריאלית והתגייס לצבא שם שירת כלוחם בגולני. בהמשך הוא עבד בעבודות ביטחוניות בארץ ובחו"ל, למד משפטים ומנהל עסקים בלונדון, חזר לישראל לפני כ־25 שנים ומאז הוא עובד כעורך דין בתחומי המנהל, המסחר והמקרקעין.
זה מרשים מאוד, אבל איפה נכנסת פה הפסטה?
(צוחק) "כשהייתי בתיכון לאחים הגדולים שלי היה עסק ברמת גן. זה היה ממש מול מפעל מאמא פסטה הוותיק. הריחות הטובים שתמיד היו עולים מהמפעל משכו אותי להיכנס. התיידדתי עם הבעלים, בני הזוג עמי ומיקי סוסטיאל, ביקשתי לעבוד שם והם הסכימו".
מה היה התפקיד שלך?
"בעיקר אורז חבילות. עמי ומיקי היו אז בשנות ה־40 לחייהם. עשיתי עבורם את מה שביקשו, אריזות, משלוחים ועבודות פשוטות של ייצור. מכונות ייצור הפסטה ריתקו אותי. עמי ומיקי ייבאו אותן מאיטליה. הן היו ישנות אבל טובות, כמו רכב אספנות. גם כשלמדתי לתואר הראשון המשכתי לבוא בחופשים לעבוד. הייתי כבר סוכן ומפיץ והרווחתי כסף על מנת לממן דלק ושכר הלימוד. בעצב רב הפסקתי לעבוד במפעל רק שעברתי לאנגליה, אבל המפעל תמיד היה בליבי".
היו לך חלומות אז לנהל את המפעל?
"תמיד רציתי שיהיה לי מפעל כזה משלי. כשהייתי קטן הייתי משחק מונופול והייתי אובססיבי לקניית נכסים, חלמתי שאני אהיה הבעלים של מפעל והנה אחרי 40 שנה, זה קרה".
לשבור את המונופולים
בזמן שהוא חי בחו"ל והצליח, עמי ומיקי סוסטיאל לעומתו התקשו להמשיך להחזיק במפעל בשל כשלים ניהוליים מסוגים שונים. ב-2020, שנת הקורונה, החליטו השניים כי הם אינם מסוגלים עוד. "קיבלתי הודעה מאחי", סיפר השבוע אלמגור. "הוא כתב: 'מיקי ועמי יוצאים לפנסיה, מאמא פסטה סוגרים את המפעל'. מיד אמרתי שאני רוצה לקנות את המפעל. החלטתי שאני פשוט הולך על זה. כולם (כולל אני) אוהבים פסטה ואני יודע בוודאות שהמוצר איכותי. למען האמת, זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי, עבדתי שם כשהייתי בן 16, היום אני בן 57, אם לא עכשיו אז מתי?".
איך עמי ומיקי הגיבו?
"האמת שהם שמחו. אמרתי להם שאני אמשיך את המסורת ואת אופי המקום שהם בנו. הבטחתי גם שהילדים שלהם יוכלו להמשיך להתפרנס מהמפעל למרות שהבעלים השתנו. מאיר, הוא הבן היחיד מתוך ארבעת הבנים במשפחה שעדיין עובד שם והוא ממשיך לנצח על כל התזמורת הזו. כשלקוחות מתקשרים הוא זה שמסביר להם איך להכין את הרטבים ואת סודות הבישולים. המקום נשאר כפי שהיה, קטן אותנטי ומשפחתי".
מאיר סוסטיאל (52): "אנחנו פה כבר כמעט 30 שנה. היו תקופות שהעסק פרח והוא פרנס שתי משפחות. ההידרדרות שלנו התחילה כשהחלטנו לפתוח מסעדה. כל המשאבים והכוחות הלכו למסעדה. הרגשנו שאנחנו מאבדים את הבסיס של מפעל ייצור הפסטה. עכשיו אנחנו מתחילים מחדש".
האופטימיות לא ברורה מאליה. אלמגור קנה את המפעל והחל את תהליך השיקום שלו בתקופת הקורונה. "כן. קניתי בשיא הסגרים", הוא אומר. "ידעתי שאני קונה מקום סגור וחיכיתי לפתוח אותו מחדש, אחרי סוכות 2020 התחלנו לעבוד שוב בצורה מסודרת".
כבעלים של מפעל פסטה, מה חשבת על מחאת הפסטה?
"אני חושב שהמחירים של התאגידים הגדולים הם חזירות. הם לא מייצרים בעבודת יד כמונו אלא בכמויות מסחריות, לא אכפת להם מהפרט והממשלה לא דאגה לשבור את המונופולים. זה משתלם למשפחות המבוססות. יש עיוותים ולא חושבים פה על האזרחים, אלא רק על אינטרסים ממשלתיים".
