השופטת עדי ניר בנימיני קיבלה לאחרונה תביעה שהגישו בני זוג שרכשו דירות בפרויקט תמ"א 38 ברעננה מהיזמית "עדי חושן" ב-2015. הרוכשים היו אמורים לקבל את הדירות במאי 2018 אך בפועל הן נמסרו להם בדצמבר 2020. היזמית טענה שאינה אחראית לעיכוב אך השופטת לא השתכנעה. במסגרת "הרמת מסך" חויבו בפיצוי שתי "חברות אם" שהחזיקו במניות היזמית באופן ישיר או עקיף. היזמית עצמה נמצאת כיום במצב של חדלות פירעון.
בתביעה שהגישו הרוכשים הם טענו כי שילמו את התמורה – שהייתה מבוססת על התקדמות הבנייה – כסדרה, מיד עם קבלת דרישות התשלום מהנתבעת (ולעיתים אף הקדימו את התשלומים), למעט התשלום האחרון שהיה אמור להתבצע 7 ימים לפני מועד המסירה.
התובעים הוסיפו כי לקראת מועד המסירה בחודש מאי 2018 היה ברור כי קצב התקדמות הבניה איטי אך פניותיהם ליזמית לא נענו.
לדבריהם, הם הוזמנו ל"מסירה ראשונית" בחודש דצמבר 2019 ונדרשו לשלם במועד זה את התשלום האחרון. לטענתם, דרישה זו הייתה מטעה ופסולה מאחר שבמועד זה לא ניתן אישור לאכלוס הבניין. לטענתם, גם בחודשים שלאחר מכן הם נאלצו "לרדוף" אחרי היזמית.
רק ביולי 2020 התקבל טופס 4 לפרויקט. התובעים טוענים כי בשלב זה, ועל מנת למזער נזקים, הסכימו לפשרה שלפיה מלוא התמורה החוזית תשולם על ידם, כנגד מסירת ההחזקה בדירות, וכל אחד מהצדדים ישמור על טענותיו הכספיות. הדירות נמסרו להם לבסוף רק בדצמבר 2020, באיחור של 31.5 חודשים.
היזמית ונתבעות נוספות (חברות אם שהיו מעורבות בפעילותה) טענו כי נגרמו עיכובים שלא בשליטתן השוללים מתן פיצוי בגין האיחור. לטענתן, חלו עיכובים חריגים מטעם הרשויות. כמו כן, היו דרישות של חברת החשמל שעיכבו את העבודות למשך חמישה חודשים וכן אירועי גשם חריג בחורף 2020-2019. לטענתן, התפשטות נגיף הקורונה בחודש מרץ 2020 גם תרמה לעיכוב.
הן הוסיפו שהתובעים בעצמם גרמו לעיכוב של חמישה חודשים בסירוב לשלם את מלוא התמורה בזמן.
השופטת עדי ניר בנימיני מבית משפט השלום בתל אביב קיבלה את התביעה. השופטת הבהירה שהסיכון בגין מחדלים של הרשויות מוטל על היזם ואינו מזכה בפטור מחובת הפיצוי. במקרה זה לא הציגו הנתבעות נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות לסטות מהעקרונות הללו.
היא ציינה שדברים אלה נכונים גם ביחס לטענות בעניין בשל מזג האוויר והנתבעות לא צירפו חומר ראייתי ממשי מזמן אמת המעיד שהגשמים היו חריגים ולא צפויים.
קראו גם:
עוד הדגישה השופטת שהפסיקה עמדה על כך שהמילים 'משבר קורונה' אינן מילות קסם המזכות את הקבלן בדחייה אוטומטית של מועד המסירה. לדבריה, הנתבעות לא הוכיחו קשר בין הקורונה לעיכוב שנגרם, והטענה נטענה באופן כללי.
השופטת הוסיפה שאין להטיל את האחריות על אי מסירת הדירות בתקופה שלאחר קבלת היתר האכלוס על התובעים. לפיכך קבעה השופטת שיש לפצות את התובעים בגין 31.5 חודשי איחור.
באשר לגובה הפיצוי קיבלה השופטת את חוות הדעת מטעם התובעים שלפיה שכר הדירה לאחת הדירות הוא 5,200 שקל ולדירה השנייה 6,300 שקל.
בנסיבות אלו היא קבעה שהתובעים זכאים לפיצוי בסך 206,875 שקל על דירה אחת וב-268,938 שקל נוספים על הדירה השנייה. עוד פסקה השופטת לטובת התובעים 40,000 שקל בגין עגמת נפש. בסך הכל השופטת חייבה את היזמית ושתי החברות הקשורות לשלם לתובעים 515,813 שקל בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 שקל.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין. עו"ד יוסי רוזנשטיין עוסק/ת ב- בייצוג קבלנים וייזמים והן בייצוג דיירים בתחום תמ"א 38 ופינוי בינוי, ולא ייצג בתיק.
