עשר שניות אחרי שהתיישבתי ביום שני בערב במושב האחורי של המונית שעמדה מחוץ לתחנת הרכבת בקריית גת נפתחה הדלת בסערה ולידי נחתה אנרגיה צעירה.
"אני יכולה לנסוע גם?", היא שאלה. הנהג הסכים. גם אני. "מעולה", היא אמרה והוציאה מתיק שחור גדול חולצה כחולה של הנוער העובד והלומד ולבשה אותה מעל שמלה שחורה קצרה.
היא בשנת שירות בקריית גת, התברר לי. ועוד רגע היא מאחרת לאיזו פעילות. "ולאן את?", היא התעניינה.
לא ידעתי איך לענות במדויק על השאלה הזאת. מאז הדיווח הראשון על השוטר שירה והרג את הנער סלומון טקה לא מצאתי מנוחה. אבן גדולה של צער וכעס התיישבה לי על הלב. לא הצלחתי לתפקד. באמת לא הצלחתי. שיתוק של ייאוש וגועל, כאב וזעם על גזענות שנגמרת בדם.
"יש כאן ערב של הקהילה האתיופית", התחלתי להגיד.
"אה, בגלל הילד שנרצח?", היא שאלה באמצע התשובה שלי.
אחר כך, באולם הקטן באשכול הפיס ברחוב אהוד בן גרא, "תיקנו" גם הנוכחים את אחד הדוברים על הבמה, נציג של העירייה, שאמר: "אנחנו שולחים תנחומים למשפחתו של סלומון טקה שנהרג...". "נרצח", החזירו לו מיד, לא נותנים לממסד לבחור איך לספר את האירוע הנורא והקטלני. "נרצח, לא נהרג".
× × ×
הערב הזה תוכנן מזמן. העירייה, המשטרה, קרנות ועמותות מקומיות שעוסקות בחינוך נתנו לו חסות והזמינו את ההורים לצפות בסרט "ליידי טיטי" ולדבר עם הבמאית והתסריטאית אסתי עלמו וקסלר ועם השחקן הראשי הרקדן הבין־לאומי צביקה היזיקיאס.
מי ידע שהערב הזה ייפול בדיוק ביום שבו ייפול בקרב סלומון טקה. קרב שהוא לא ביקש לעצמו, קרב שאליו לא יצא ולא ייחל לו. קרב שארגן שוטר עם אקדח שירה ישר בלב של סלומון.
בלובי, לפני תחילת הערב, עמדו שולחנות כיבוד קל. מישהו עבר בין הבאים עם סלסלה ובה לחם אתיופי מיוחד. אנשים צבטו מבשרו הבצקי פיסות קטנות.
יש חיוכים וחיבוקים, אבל אי אפשר שלא להרגיש את העצב שהולך ומתעבה. המבוגרים יותר יושבים בקבוצות. מדברים בשקט. אישה ניתקת פתאום מאחת הקבוצות. "מדברים רק על מה שקרה", היא אומרת.
"אני לא מסוגלת יותר לשמוע. לא רוצה לבכות פה. כל היום אני בוכה. יש לי בן. חייל. בלילה הוא התקשר. שאל אותי, 'אמא, שמעת?'. אמרתי לו שכן. וזהו. סגר. לא הצליח להגיד יותר כלום".
א' מגיעה. עוברת אחד אחד, מסתכלת בעיניים ובקולה הרך מברכת ומושיטה יד לשלום. מתיישבת באנחה. אחר כך מספרת קצת על עצמה. באמהרית משמעות השם שלה הוא שפע וכל טוב הארץ, אבל לא על שמות היא רוצה לדבר.
"יש לי ארבעה ילדים", א' אומרת. "ואני לא מצליחה למצוא מילים, אז אני שותקת מולם. אני רוצה להפנות שאלה אלייך.
"אני שואלת אותך כבת אדם, כאזרחית, כיהודייה, איך את רואה את מה שקרה בקריית חיים? הייתי רוצה לשאול את כל הישראלים, 'הלבנים', איך אתם חיים עם מה שקרה? איך אתם חיים עם זה? אתם מסכימים? כל היום אני נזכרת בסיפורי ירושלים ומדינת ישראל שאבותיי סיפרו לי.
"כשעליתי לפה בשנות ה־90 הייתי בת 19 ונשואה. כשהגענו הרגשתי שאבותיי שיקרו לי. לא דמיינתי שארגיש פה לא שייכת".
את מתחרטת שעלית?
"לא, אבל מאז שעליתי שמו עליי סימן שאלה גדול. את לא בדיוק שייכת לכאן אמרו לי, וכל הזהות שלי התערערה וכל הביטחון שלי הזדעזע. קשה לחיות עם סימן שאלה. בגלל סימן השאלה לא רואים בנו שותפים, אז קל לשלוף מולנו נשק.
"אני מקווה שסלומון הוא ההרוג האחרון, אבל מי יכול להיות בטוח בזה. איזו מין אזרחות נוצרת פה? אני הופכת אותך לאויבת שלי וגם הפוך. את הופכת אותי לאויבת שלך במקום שנראה את המסע שאנחנו רוצות לעבור יחד. זה כואב לי מאוד".
לא השתתפת בהפגנות השבוע.
"אני תמיד מתלבטת כשיש הפגנות. לפעמים ההפגנות מחזקות את הסטיגמות עלינו. אנשים אומרים אחרי זה שאתיופים אלימים. יותר חשוב לעשות עבודה חינוכית. הכאב של הקהילה שלנו חייב להגיע לכל אחד בחברה".
את אופטימית שזה יכול לקרות?
"יש סיכוי, אבל אנשים צריכים לרצות. אני מתפללת שיותר ויותר אנשים ירצו".
וזהו. יותר לא הצליחה להגיד. הושיטה שוב אצבעות יד רכה לשלום. בעיניים שלה דמעות. גם בשלי.
× × ×
לא שמעתי על "ליידי טיטי" שיצא כבר לפני שנה. כנראה גם לא הייתי זוכה לראות אותו לולא הייתי השבוע בקריית גת. כנראה גם לא הייתי זוכה לשמוע את אסתי עלמו וקסלר ואת צביקה היזיקיאס.
"ליידי טיטי" מוגדר כקומדיה האתיופית הראשונה שנעשתה בישראל. הקהל צוחק, קצת על עצמו, קצת על החברה הישראלית. ההדרה, המחיקה הדורסנית של הזהות, ההתנשאות, הגזענות, הפחדים והאמונות, וגם הם מוגשים בחיוך.
אבל מאחורי החיוכים מסתתרת בעיה קשה שהפכה לתופעה מטרידה. צעירים בני העדה האתיופית מסתבכים עם השוק האפור. הרצון להצליח, להיחלץ מהמצוקות, בכל הרמות ובכל התחומים, מנתב אותם למסלולים שמעמיקים את הבור.
"כשהתחלתי לעבוד על התסריט הבנתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלי - איך עברתי לתל אביב ולא הצלחתי לשרוד ולקחתי הרבה הלוואות. כמעט גם אני הגעתי לשוק האפור. לצערי, לא מדברים על זה בתקשורת", אומרת עלמו וקסלר בתום הסרט.
"כל שבוע נעלמים צעירים שהסתבכו. אתם חייבים לשמור על הילדים שלכם. שיחלמו, שלא יפסיקו לחלום, אבל שלא ילכו לשוק האפור".
בלילה המחשבה האחרונה שלי לפני שהעיניים נעצמות היא על המילים שאיתן פתחה אסתי את דבריה, "ברוך שלא עשני גבר אתיופי בישראל כי זה הדבר הכי מסוכן היום להיות".
