אביב (שם בדוי) היה חייל מצטיין ביום העצמאות בשנה שעברה. לקליניקה הוא הגיע יחד עם הוריו, שנראו חסרי אונים נוכח מצבו.
למרות שנותרה לו בסך הכל חצי שנה לסיום השירות, אביב חזר ואמר שהוא לא מסוגל להמשיך ולשרת. הוא חזר שוב ושוב על המילים "שחיקה" ו"חוסר מוטיבציה", וטען שהוא סובל ושאין לו כוחות.
אביב שירת בתפקיד מודיעיני נחשב וסודי. את שירותו הוא העביר בלב העניינים, בעיקר בסיטואציות של מצבי חירום. אבל גם זה כבר לא הספיק כדי להזרים לו את האדרנלין. "אני לא יכול יותר, אני גמור. אני רוצה לעוף מהצבא - ומיד", הוא אמר.
שאלתי אם העובדה שנותרה לו רק חצי שנה עד השחרור לא מעודדת, אבל אביב השיב בשלילה מוחלטת. "אני לא מסוגל לתת אפילו עוד יום אחד", הוא הודיע לי. "די. גמרתי. אני הולך הביתה. שיחפשו אותי. אני לא מסוגל יותר".
המשבר שראיתי מול עיניי היה חריף. אביב התמוטט לבור של חוסר אונים, חוסר כוחות וחוסר תקווה.
"אני לא רוצה טיפול", הוא הפתיע אותי, "אני רוצה הביתה. די. מיציתי. לא רוצה יותר להיות בצבא".
בשיחה הוא סיפר על מצב הרוח הקודר והתוקפני שמלווה אותו, על תחושת מתח ודריכות בשרירים, על מועקה ושינה טרופה. בלילות שבהם הוא לא ישן הוא דוחס לתוך עצמו אוכל וכבר עלה 10 קילוגרם בשנה האחרונה.
הוא תיאר בשיחתנו סיטואציות שבהן הפגין חוסר סבלנות, הגיב בהתקפי זעם וזרק חפצים. באחד מאלה הוא ריסק במו ידיו את הטלפון הנייד שלו.
ההורים של אביב נדהמו מבנם, שהתמוטט מול עיניהם. הם הרגישו חסרי אונים וחסרי כלים ולא ידעו כיצד לסייע למי שעד לאחרונה היה חייל מצטיין.
לאחר שהתרשמתי ממצבו, היה לי חשוב לערב את מפקדיו של אביב. התברר לי שהם מאוד מעריכים אותו ולא מודעים לחומרת מצבו.
מפקדו הישיר, בדרגת רס"ן, הסכים להגיע לפגוש אותו בקליניקה. כך הוא נחשף לראשונה לתחושות הקשות שאביב ניסה להסתיר.
מספר ימי חופשה בבית, יחד עם מספר שיחות, הובילו לרגיעה מסוימת. כשחזר לבסיס, דאגו להקל עליו ואפשרו לו עבודה פחות מאומצת. המפקדים הקפידו לומר לו עד כמה הם מעריכים אותו, דואגים לו ויעשו הכל בשבילו.
אביב נרגע. אולי מה שהוא היה צריך, זה שישימו אליו לב שהוא בשחיקה, שיתנו יד ויראו אותו באמת. וזה מה שקרה.
אביב, צעיר בריא בנפשו, נקלע לסערת רגשות שהביאה להחלטה כמעט בלתי הפיכה. אלא שהתערבות מהירה מצד המפקדים וההורים, יחד עם עבודה טיפולית אינטנסיבית עם עקרונות של "התערבות במשבר", יצרו כולם יחד תחושת הרגעה, הכלה ותשומת לב אמיתית.
אביב סיים את שרותו הצבאי בכבוד.
גם כשנדמה שאין מוצא, חשוב לערב גורמים נוספים, שיכולים לשנות את התסריט. עבודה מערכתית מאפשרת התבוננות על החייל מנקודת מבט רחבה, עם אנשים שמשפיעים ומושפעים זה מזה.
לפעמים גם שינוי קטן בהתנהלות של מפקד אחד יכול להשפיע באופן חיובי על התמודדות החייל.
אל תהססו לפנות לעזרת קב"נ או מטפל שיסייע להרחיב את התמונה. במיוחד בשעת משבר חשוב להכניס גורמים נוספים, שיתנו לכם יד לצאת מהבור החשוך ולראות אור ותקווה.
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957
