מאתגר לנסות לחזור לשגרה כלשהי. לעבודה הולכת כרגיל, אבל לכתוב? גובל בבלתי אפשרי.
הטור הזה תוכנן לעלות במקור בסביבות 13 באוקטובר, בעודני באינדינגב, כשאין לי זמן לשתף בפייסבוק כי יש עכשיו איזו הופעה מגניבה ובדיוק אחד החברים הכין פיתות על הגז עם גזיית שטח וכולנו מנגבים אותן עם נוטלה, ואובייסלי לדבר על דברים אחרים.
ומאותו בוקר של שבת, שהתעוררנו לאזעקה ואת ההמשך אין צורך לספר שוב, כבר היה ברור שאינדינגב לא יקרה, וגם לא הטור.
גם מידברן, שהיה אמור להתקיים ממש השבוע. שהפעם רציתי שיהיה הכי מדויק שאפשר, שייחלתי אולי אפילו להגיע אליו עם קיוטי (שטרם נמצא), שבדיוק קיבלנו החזרים על הכרטיסים, אני ועוד כמה אלפים שחיכו וציפו ו... בום. יותר נכון המון בומים.
עם האזעקות אני מתמודדת בדיוק כמו הגושדנית המסריחולה שאני. רצה למרחב מוגן (מפלס אמצע, בניין יותר עתיק מהסבתות שאין לי) וחושבת איזו שגרה נוראית יש לתושבי חוטף עזה, כשאנחנו מעזים להתלונן על מזגנים מטפטפים.
יש לי מזל עם הטיימינג של האזעקות. לא תפסה אותי מעולם אזעקה בדרכים - אחד מהסיוטים הגדולים שיכולים לקרות לי כעת, ויותר חשוב (לי) - לא תפסה אותי מעולם אזעקה בזמן אימון. דקה לפני, דקה אחרי, אבל מעולם לא תוך כדי. עברתי להתאמן בבית כי חדר הכושר היה סגור וייתכן שעודנו, לא בדקתי. גם ככה החודש מסתיים לי המנוי ולא אחדש, אמשיך באימוני הבית. כמו שהיה בקורונה, מינוס הריצות. אז הייתי רצה 5 ק"מ בחוץ, עכשיו אני מפחדת ללכת ק"מ אחד.
3 צפייה בגלריה
מישהו באמת מרגיש פה בטוח? מפלס האמצע, סליחה, המרחב המוגן בבניין שלי | צילום: יעלי סטאר
(צילום: יעלי סטאר)
מי עוד הכיר את השכנים רק עכשיו? הבניין המתפרק שלי מכיל 8 או 9 דירות, אני בקומת קרקע. הכרתי רק את הדירות לידי - זוג צעיר עם ילדה, זוג צעיר עם תינוק וסבתא של התינוק שגרה בקומה האחרונה. באזעקות הכרתי עוד זוג צעיר, ועוד זוג יותר צעיר משלושת האחרים - שני בני הזוג במילואים יחד וחזרו לאפטר.
יש עוד זוג גמלאים ולעניות דעתי גם 2 הדירות הנותרות הן זוגות צעירים ו/או גמלאים. בטוח אין לי בבניין עוד רווק/ה. אני, יעלי הקטנה עם החתולים מקומת קרקע, שתמיד יצאה למסיבות במדבר, הרווקה היחידה בבניין. אגב מסיבות במדבר, מזל שלא תכננתי ללכת לנובה, כי רציתי לנוח לפני אינדינגב. פחחחח.
ואני גם הרווקה היחידה בסופר. איך בימים הראשונים למלחמה, כולם הצטיידו בכמויות מטורפות של מזון כי אולי תכף לא יהיה סופר ויפציצו אותנו כהוגן, הא? מפציצים כהוגן אינדיד, אבל סופר עדיין יש. גם אני נכנסתי איזה יום אחרי העבודה לסופר ליד המשרד.
היה תור עד הנצח, כולם עם עגלות של 1,000 שקלות בהערכה גסה, ורק הסל שלי, שימו לב - סל ולא עגלה, לא עובר את ה-300. שתי אימהות לידי לא הבינו מי מהן הבאה בתור, רק שאני לפני שתיהן. "אני לא זוכרת מי הייתה קודם", אמרתי, "נראה לי שאת אחריי ואת לפניי (בהצבעה עליהן). הן הסכימו במבטים שהרווקה עם הקנייה הקטנה - לפניהן, אמרו בלי מילים "ניתן לה להיות קודם, היא רווקה", ועם מילים "את לפנינו".
כן, בגדול יותר חרא להיות רווקה בזמן מלחמה. יעידו גם חברות מקבוצת פייסבוק גדולה של נשים שמיואשות מדייטינג, רובן המוחלט שם רווקות. חלקנו מוצאות נחמה בלרייר על גברברינו שבמילואים. בואו, יש בזה משהו סקסי.
לפני כמה שנים היה לי קטע מגניב ולוהט עם מילואימניק, קפצתי אליו לבסיס. אמנם לא הצטרפתי לטרנד של לכתוב במשלוחי אוכל לחיילים ולמילואימניקים את הטלפון שלי ושאני רווקה, אבל גם זה מעלה חיוך והופך את הייאוש המלחמתי-רווקי שלנו ליותר נסבל.
קראו גם:
בקבוצת הנשים מפסקה אחת למעלה, האדמינית הנפלאה העלתה מורה נבוכות למי שחוככת בדעתה (הלכתי לבדוק בגוגל שכתבתי נכון) לסמס לאקס. כמי שמצוידת באקס שגר לא רחוק מהעוטף, החלטתי רק לשאול לשלומו דרך חבר משותף. אנחנו עדיין בנתק מוחלט, שלא מרגיש לי בנוח להפר.
ביקשתי מהחבר שלא יגיד לאקסוש שהתעניינתי, ושיענה לי רק בכן ולא. "כן, הוא בסדר", ענה והסתפקתי בתשובה הזו, בלי להעלות ספקולציות אם גם הוא התעניין בי דרך משותפים ללא ידיעתי או שלא התעניין בכלל. הוא בסדר וזהו. כל ההאם לסמס לאקס הזה וההתנהלות המדויקת שלי עוררה אצלי התמודדות קשה אחרת, שממש לא קשורה לאקס. עוד לא מרגישה בטוחה מספיק לדבר עליה.
כמה זמן כבר המלחמה הזו, ארבעה שבועות? אפילו וחצי. מרגיש כמו נצח, אבל החיים חייבים להמשיך. רציתי גם לספר איך לעזאזל מקיימות דייטים בזמנים כאלו, וקוצר היריעה וכו'. נקסט טיים, אם וכאשר. מחכה ליום בו הטורים יחזרו קבוע, ושוב קצת יותר מחויכים.
