כשאני מסיים לעבוד במונית ועולה הביתה תמיד אני שואל את הילדים מה נשמע ואם יש להם שיעורים. אני מקווה לשמוע שאין שיעורים. ככה אני יוכל להתיישב בכורסא שלי, לראות כדורגל ולהירגע.
השבוע הבן שלי שאל: "איפה אמא, יש לי שיעורים ואני צריך ממנה עזרה". כששאלתי במה השיעורים הוא ענה, "עזוב אבא, אתה לא יודע".
שאלתי, "זה במתמטיקה?", והוא ענה, "לא, אני צריך לכתוב סיפור שקשור ל'כל הפוסל במומו פוסל'".
"אז מה הבעיה?", כעסתי, "אני אספר לך. לא צריך את אמא. אני אלוף בסיפורים. בשביל זה אתה צריך את אמא? הצחקת אותי. תביא דף ותכתוב מה שאני אגיד לך ואל תדאג, תקבל 100. תרשום שאבא שלך, שזה אני, כשהייתי ילד, למדתי בבית ספר יסודי בנחלאות. בכיתה ג׳ המורה אמרה שהשנה יש קורס שחייה וכל שבוע נלך לבריכה בבית החייל. כל הילדים התרגשו וצעקו, 'יששש בריכה!'. המורה אמרה שכל תלמיד צריך להביא 100 שקלים, ואמא ואבא שלי, שהם סבא וסבתא שלך, לא התלהבו כמוני ואמרו שאוותר על זה. הם לא רצו לתת לי כסף. התחלתי לבכות ולבכות עד שהדוד שלי, שבא לבקר, למזלי שכנע אותם וקיבלתי 100 שקלים. שילמתי למורה וכל כך התרגשתי ללכת לבריכה. כשהגענו לשם היה ממש כיף, חילקו אותנו לקבוצות א׳ ב׳ ג׳. אני הייתי בקבוצה ג׳, של אלה שלא יודעים בכלל לשחות.
כשחזרתי הביתה אמא שאלה אותי, נו, יוסי, אך היה בבריכה? למדת לשחות? ואני אמרתי, אוי, אמא, היה מדהים, עוד כמה שיעורים אני אשחה כמו דג. ואמא שאלה, החזרת את המגבת שנתתי לך? ואני אמרתי, לא, חיפשתי אבל היא נעלמה, צעקו עלינו שאנחנו חייבים לחזור, לא היה לי זמן לחפש.
באותו ערב הייתה אסיפת הורים ואמא אמרה, נלך ביחד ואני אדבר עם המורה. אך שולחים ילד עם מגבת והוא חוזר בלי?.
מה אני אגיד לכם, אסיפות הורים שנאתי כי הייתי ילד שלא קולט חומר והמורה לא התעכבה כדי להסביר לי. הכיתה רצה בחומר והרגשתי שבחיים לא אצליח לעמוד בקצב. אז תמיד חלמתי וציירתי והציונים היו בהתאם.
כשנכנסתי עם אמא לאסיפת הורים המורה התחילה לומר את כל הדברים הלא נעימים שאפשר לשמוע על ילד, ופתאום אמא שלי עוצרת אותה ואומרת לה, סליחה, אולי תגידי לי אך קורה דבר כזה בבית ספר דתי, שאני שולחת את הילד עם מגבת לבריכה והילד חוזר בלי?.
המורה אמרה, לא ידעתי שהמגבת של יוסי נעלמה, אני מבטיחה להתקשר מחר לבית החייל ולשאול אם הם ראו מגבת. אך נראית המגבת? ואמא ענתה, זאת מגבת לבנה גדולה ועל הצד רשום הילטון, והמורה חזרה, הילטון? ואמא אמרה, כן, הילטון, המגבת הכי טובה שלנו.
"אתה מבין דניאל בני היקר, כל הפוסל במומו פוסל".
"רגע, אבא, אני לא מבין".
"מה אתה לא מבין? סבתא לקחה את המגבת מבית מלון או השד יודע מאיפה ואחרי זה היא התלוננה שגנבו לה את המגבת".
"אההה".
"יופי, אני שמח שהבנת".
ביום שלמחרת הבן שלי חוזר מבית ספר. "נו, הגשת את הסיפור?", אני שואל אותו.
"כן הגשתי. והמורה ביקשה שתתקשר אליה בערב, היא רוצה לדבר איתך".
"לדבר איתי? למה? עשית משהו?".
"לא, אבא. אתה עשית. בגלל הסיפור עליך ועל סבתא".
בקיצור, אשתי אסרה עלי להכין להבא שיעורים עם הילדים. אבל אני עדיין משוכנע שנתתי אחלה סיפור. וכל הפוסל במומו פוסל.
