במחזור החיים של כל קבוצה יש עונות טובות, עונות רעות ועונות בינוניות. עונות של הצלחות ותארים, עונות של כישלונות וירידות, ועונות ש"ככה הן באמצע", לא פה ולא שם. אבל יש גם סוג רביעי של עונות - עונות הזויות, שבמהלכן הקבוצה חווה טלטלות ואירועים מוזרים. עונות שנשלטות על ידי חוק מרפי, שקובע כי כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש.
ובעניין הזה של עונות הזויות הפועל כפר־סבא היא המומחית מספר אחת. נכון, היא השיאנית הישראלית בירידות לליגה השנייה, עם 11 כאלה, אבל זה לא כל הסיפור. יש עונות, כמו זו שמסתיימת עכשיו, שהן פשוט עונות הזויות, והיא מצטרפת לעוד כמה כאלה בתולדות המועדון. אז לפני שאנחנו עוברים על כל ה"נסים ונפלאות" של עונת 2020/1, בואו ניזכר בשלוש עונות דומות מהעבר – ולא צריך ללכת רחוק מדי.
עונת 2007/8 הייתה האחרונה של אלי טביב כבעלים. על הקווים עמד אלי אוחנה, ששנתיים קודם לכן היה חתום על ההינצלות ההירואית מירידה. בסגל היו שחקנים כמו סמואל יבואה, אורי אוזן, אוהד לויטה, דגלאס דה־סילבה, גיז'רמו ישראלביץ', לירון זרקו, בן לוז, אביחי ידין, מאור מליקסון, גיא חיימוב, עופר טלקר ו... עידן שום. נבחרת החלומות הזאת פתחה את העונה בצורה לא רעה, ואת הסיבוב השני מתוך שלושה היא סיימה במקום ה־7 (מתוך 12), במרחק 11 נקודות מהקו האדום. אחרי 26 מחזורים (מתוך 33) כפר־סבא עוד דורגה שישית, אבל אז הגיעה סדרת הפסדים שהורידה את הקבוצה ללאומית בגלל הפרש שערים נחות. אבל זה לא כל הסיפור. שלוש שנים מאוחר יותר התפוצצה פרשת האיומים של זרקו על דה־סילבה, והחשד להטיית משחקים לכאורה באותה עונה, מה שגרם אז לאוחנה להגיד: "לא ירדנו מטעמים ספורטיביים, אין לי ספק שהיו שם דברים מסריחים. לא הגיוני מה שקרה לנו בסיבוב השלישי, ספגנו שלישיות על ימין ועל שמאל, החמיצו פנדלים והיו שערים עצמיים". הזוי, כבר אמרנו?
גם האווירון לא עזר
טביב עזב כאמור והשאיר אחריו חורבן. לוואקום שנשאר נכנס איש העסקים הראל רייכמן, שהשקיע לא מעט כספים בקבוצה והיא החמיצה פעמיים את ההעפלה לליגת העל בגלל הקיזוז ימ"ש. אלא שרייכמן נקלע לקשיים בעסקיו הפרטיים, הכסף הפסיק לזרום וזה מוביל אותנו לעונה הזויה נוספת, 2012/3, עונת הפירוק. הפעם הכל הלך הפוך, מההתחלה ועד הסיום. אסי דומב פתח את העונה כמאמן, אחר כך נטל את המושכות אלון מזרחי (בחסות איש העסקים ג'קי מויאל, שרצה לרכוש את המועדון) ובהמשך עידן שום ותמיר בן־חיים אימנו את הקבוצה עד הסוף המר. כפר־סבא דישדשה כל העונה בתחתית, ואחרי 17 מחזורים היא הלכה לפירוק וממאזנה הופחתו 9 נקודות. בשורה התחתונה, זה בדיוק מספר הנקודות שהיה חסר לה כדי לשרוד בלאומית, אבל היא לא ירדה בגלל זה – כי היו לה מספיק הזדמנויות לצבור את הנקודות הדרושות, אבל כשלה במשחקים המכריעים של סיום העונה. העונה ההזויה הזאת נמשכה לתוך הקיץ וגלשה לתחילת העונה הבאה. סתיו שחם רכש את הקבוצה מפירוק וניהל מאבק משפטי ארוך מול מכבי אום אל־פאחם, שזכתה בסופו של דבר בעונה מן ההפקר בלאומית – ואילו כפר־סבא ירדה סופית לליגה א'.
העונה ההזויה הבאה הייתה כבר תחת חסותו של יצחק שום, ולא צריך להכביר עליה מילים כי הייתה רק לפני שלוש שנים והפצעים עדיין טריים. ובכל זאת, תקציר האירועים של רכבת ההרים: פתיחה מסחררת עם שמונה ניצחונות ותיקו תחת מסאי דגו, מלך השערים רועי זיקרי מפלרטט עם הפועל ת"א ונזרק מהקבוצה, בעקבות הולך גם דגו שלא מסתדר עם בעל הבית, ההפסדים הולכים ונערמים, רכבת המאמנים דוהרת, הידרדרות לפלייאוף התחתון ומשם למבחנים נגד הירידה מול עירוני טבריה. הסחף נעצר שם, ברגע האחרון, אבל זו בהחלט הייתה העונה ההזויה והמטלטת ביותר בתולדות המועדון.
קופת חולים הפועל
ועכשיו אנחנו מגיעים לעונה הנוכחית שמסתיימת עלינו לרעה. היא התחילה עם כוונות טובות, אחד התקציבים הגבוהים בתולדות המועדון ושאיפות בשמיים, נמשכה עם נפילה מקצועית, שני חילופי מאמנים וסדרת הפסדים (שצפויה עוד להתארך) והגיעה לסיומה עם מהומות בחדר ההלבשה וצניחה כואבת בחזרה ללאומית. איך נוהג לומר יצחק שום, הכל עבר על הקבוצה בעונה הזאת חוץ מרכבת. קודם כל סדרת פציעות לא נגמרת, שהשביתה שישה שחקני הרכב לתקופות לא קצרות. עומר פדידה לא הצליח להטביע את חותמו, אבל עיקר הבעיה הייתה בהגנה עם ההיעדרויות הממושכות של טל מכלוף, איתמר ישראלי, עומר דנינו וטום שלח. היה אפילו משחק אחד, נגד הפועל ת"א בבלומפילד, שכפר־סבא עלתה בלי אף בלם אוריגינלי. וההתקפה? היה בכלל דבר כזה? בלי שערים, בלי הזדמנויות, בלי בעיטות למסגרת, אפילו כמעט בלי החמצות. כמעט, כי בכל זאת כפר־סבא החמיצה שתי הזדמנויות מצוינות לנצח את בית"ר ירושלים בטדי. השיא היה במשחק השני, עם תחילת הפלייאוף, כשהקבוצה הובילה ואפילו שיחקה טוב אבל אז הגיעו ההרחקה של קיזיטו והחמצת הפנדל של סוקונה, שסיכמו הכי טוב את העונה ההזויה הזאת. חוסר יכולת בשילוב עם חוסר מזל, והכל בעונת קורונה בלי קהל ובלי אצטדיון ביתי.
