"זה היה רגע מדהים", מספרת ליאת גלר (42), מאמנת הקבוצה, ומי שהקימה אותה עם בת-זוגה זה שלוש שנים וחצי, ליאת קוגון (31) - שחקנית בקבוצה. "במשחק האחרון, כל הקבוצה התעלתה על עצמה. השגנו ניצחון היסטורי ומוחץ".
רגע לפני המשחק כינסה גלר את שחקניות הקבוצה, וכבר אז הרגישה את הניצחון הקרוב. "כולן הרגישו שהפעם ניקח את זה", היא אומרת. "אמרתי להן 'תסמכו עליי, אנחנו הולכות לקחת אליפות. יש לכן היכולת, רק תחליטו לעשות את זה'".
"אין מאושרות ממני ומליאת", מספרת קוגון על רגע הזכייה. "שתינו התרגשנו מאוד. זה היה משהו שעבר לנו בראש כשהקמנו את הקבוצה, אבל לא העזנו לפנטז עליו. לאט לאט, לאורך העונה, הרגשנו שזה הולך ונבנה, והופך לאפשרי".
גם עמית אהרון (30), קפטנית הקבוצה, שנפצעה קשה במחצית הראשונה של העונה, התרגשה מאוד. "במשחק האחרון היתה אווירה אחרת", היא מספרת. "הכל פתאום התחבר, כולן עשו את מה שהן צריכות לעשות בצורה מושלמת, ואף אחת לא שיחקה לעצמה. ניצחנו כקבוצה".
"היתה לנו שליטה אבסולוטית במשחק", מוסיפה זוהר תבורי (25), שחקנית בקבוצה, ומי שהחליפה את אהרון במהלך פציעתה. "לא הרגשתי אושר כזה ותחושת סיפוק כזאת כל החיים שלי. הייתי כל כך שקועה בתוך הרגע, שאני לא זוכרת מה בדיוק קרה שם".
כל ההתחלות קשות
אבל לא הכל היה ורוד לאורך הדרך. במהלך העונה סבלה הקבוצה ממחסור בשחקניות, בעקבות שבר בקרסול של הקפטנית עמית אהרון במהלך המשחק הראשון, ופציעה קשה של שתי שחקניות אחרות. "באחד המשחקים הגענו למגרש עם שש שחקניות בלבד", מספרת קוגון על הרגע הקשה. "זאת, בזמן שכל קבוצה מחויבת בשבע שחקניות במשחק. הגענו למצב שליאת המאמנת היתה צריכה ללבוש מדים, ולהצטרף כשחקנית. בגלל המחסור בשחקניות, שיחקנו בלי חילופים בכמה טורנירים חשובים, עד שהשחקניות שהחלימו מפציעה חזרו למגרש".
גם תהליך הקמת הקבוצה לא היה פשוט. "ליאת ואני יחד החלטנו להקים את הקבוצה, כששיחקנו בתל אביב", מתארת גלר. "הבנו שיש פוטנציאל באיזור, ורצינו להרחיב מעט את הענף ולייצר תחרותיות. רצינו ליצור משהו עם הערכים שלנו, ולהכניס עוד בנות לתחום הזה".
אך גם מחוץ למגרש, ההתמודדות בגיוס שחקניות לקבוצה לא היתה פשוטה. "התחלנו את הקבוצה עם שלוש שחקניות בלבד", מספרת גלר. "עם הזמן חברה הביאה חברה, רובן חסרות ניסיון, וכך הצלחנו לייצב את הקבוצה. מאחר שהרוגבי הוא ענף ספורט שאינו מוכר כל כך בארץ, היה לנו קשה לגייס שחקניות לקבוצה. יש לנו לא מעט עולות חדשות בקבוצה, כמחצית הקבוצה, מהסיבה הפשוטה, שהן כבר מכירות את הענף מחו"ל, וקל להן יותר להתחבר למשחק, גם מבחינה פיזית".
כך, למשל, שחקנית הקבוצה מלאני קראוס (28). היא עלתה לארץ מאנגליה לפני חמש שנים. "לעומת ישראל, באנגליה יש תרבות ספורט שלמה", היא מתארת. "בעיר מנצ'סטר, שבה התגוררתי, יש עשרות ענפי ספורט לבחירה, לנשים ולגברים כאחד. הכל הרבה יותר נגיש ומגוון, ויש מסיבות לספורטאים וטורנירים כל הזמן".
"בחו"ל הספורט הנשי פופולרי יותר", מסכימה אתה הקפטן, עמית אהרון. היא עלתה לארץ לבדה לפני כשנתיים, מניו יורק. "כאן בארץ הרבה אנשים לא יודעים מה זה רוגבי, חושבים שזה מסוכן ושזה כמו פוטבול, אבל זה לא אותו הדבר. אני חושבת שצריך להנחיל את האהבה לספורט בקרב נשים מגיל צעיר. בניו יורק, למשל, יש תחרויות גדולות בין בתי הספר, שמעודדות את הבנות הצעירות לשחק. כאן עוד צריך לפתח את הנושא הזה".
"כשהייתי ילדה לא היה כאן כלום", מספרת המאמנת גלר, ביחס למצב במדינות אחרות. "לא עודדו אותנו להשתלב בספורט כילדים וכבני נוער. היום, לעומת זאת, יש שיפור, אבל לא מספיק. אין לי ספק שאם יהיו עוד הישגים בארץ, זה יהיה בספורט הנשי ולא הגברי. זה מוכח, שברוגבי יש מספר גדול יותר של נשים משפיעות, ברחבי העולם. אם היו לוקחים את זה כפרויקט רציני בארץ, נשים היו יכולות להגיע רחוק מאוד".
לדבריה, נבחרת גברים מתוקצבת כיום בסכום של יותר ממיליון שקל, בעוד נבחרת הנשים מתוקצבת בעשירית מזה.
"למדנו לא להתרגש"
את הכוח למשחקים, מספרות השחקניות, הן שואבות דווקא מקבוצת הנוער של רעננה, שנגדה הן מתאמנות באופן קבוע. "בעקבות הקושי בגיוס שחקניות שישחקו נגדנו, החלטנו להתאמן מול קבוצת הנערים עד גיל 16", מספרת קוגון.
"מבחינה פיזית ומבחינת מהירות, הם אתגר בשבילנו. התחלנו להתאמן אתם, ונוצר שילוב מדהים. בזכות החיבור בינינו, הם נחשפים לעולם הספורט הנשי, ומגלים שיש נשים שמשחקות ברמה טובה. זה יוצר המון אהדה מצדם, ומבחינה חינוכית, יפה מאוד לראות שהם משחקים עם בנות, ורואים שאנחנו לא פראייריות בכלל".
נוסף על הקושי בגיוס השחקניות, נתקלות נשות הקבוצה גם בתגובות לא פשוטות וחוסר שוויון מגברים. "נתקלנו בהרבה גברים שלא מחשיבים את הרוגבי הנשי בישראל", מספרות גלר וקוגון. "מישהו פעם שאל אותנו: 'אתן מרביצות אחת לשנייה?'" וגם נאמרו הערות באשר לחיבור שלהן בקבוצה כבנות זוג.
אך עם השנים, הן אומרות, הן למדו לפתח חוסן כלפי תגובות הללו. "התגובות האלה מגיעות לרוב בעקבות החברה שבה גדלו והתחנכו אותם האנשים", מסבירה גלר. "תמיד יהיה מישהו שירים גבה. פעם עוד הייתי מתעצבנת מאוד, אבל היום כבר למדתי לא להתרגש. אני תמיד אומרת לשחקניות שלי, שבשביל להיות ספורטאית במדינת ישראל צריך לפתח עור מטפלון, כדי ששום דבר לא יידבק בך".
מה ששומר, לדבריהן, על החוסן ועל הגאווה הקבוצתית, הוא החיבור החזק בין הנשים בקבוצה. "יש כאן חומר אנושי מיוחד מאוד", מספרת קוגון. "כל אחת מגיעה מרקע אחר, ומה שמאחד את כולנו זה האהבה שלנו לרוגבי". "כשעליתי לארץ, ההתחלה היתה קשה מאוד בעבורי, כי עליתי לבד. ברגע שהכרתי את הקבוצה, הן הפכו לחברות הכי טובות שלי", מוסיפה אהרון. "הן עזרו לי עם העברית, וכששברתי את הקרסול, כולן הגיעו לבקר אותי בבית, ולעזור לי, כדי שארגיש טוב יותר".
כוח נשי עולה
השחקניות, כולן נשים קרייריסטיות, ומתוכן ארבע נשים שמשחקות בו-זמנית גם בנבחרת ישראל. הן מוותרות על חופשות ועל חברים, הכל למען האימונים, שם הן נותנות את כל מה שיש להן למען הקבוצה. מה שעוזר להתעלות מעל כל הקשיים הללו, הן מסבירות, הוא הדבק הקבוצתי המחבר ביניהן.
"מה שחזק מאוד ברוגבי זה הפן החברתי", אומרת קוגון. "הרבה פעמים אנחנו יוצאות יחד לפאב, או למסעדה אחרי הטורנירים, ונפגשות גם בלי קשר למשחקים. זאת קבוצה חברתית מאוד. לדעתי, הרבה יותר מכל קבוצת ספורט אחרת".
"חשוב לי שבנות יבינו שהעיסוק ברוגבי, ובספורט בכלל, זה לא משהו שצריך להתבייש בו", מדגישה שחקנית הקבוצה, זוהר תבורי. "רמת החשיפה לספורט נשי כיום היא נמוכה מאוד. אילו אנשים היו נחשפים יותר לספורט נשי, ההבנה שאנחנו טובות לא פחות מקבוצות הגברים היתה מחלחלת. זה נושא שצריך לקדם מגיל צעיר - במימון, ובהנחלת הספורט לדור הצעיר. אותי באופן אישי ההורים קידמו מאוד, וזה נתן לי המון. אילו זה לא היה קורה, לא הייתי מי שאני היום".
"כשאני מתאמנת, אני מרגישה כמו גיבורה מבפנים", מוסיפה תבורי. "הרוגבי נותן לי ביטחון ומשפיע על כל תחום בחיים שלי. מצאתי כאן בית ומשפחה, זה המקום הכי טוב שהגעתי אליו, והוא שינה לי את החיים מקצה לקצה".
למרות הניצחון, הקבוצה אינה עוצרת למנוחה, וכבר החלה באימונים אינטנסיביים לקראת היעד הבא שלה: ביום שישי הבא ממתין להן הטורניר האחרון של העונה, שעשוי להעניק להן את גביע האיגוד. "תמיד טוב לסיים בניצחון", מחייכת גלר בהבטחה. "אנחנו מקוות לזכות בדאבל. זה לא יהיה קל, אבל את המטרה המקצועית כבר השגנו, ומכאן הכל אפשרי".
