ימים ספורים לפני שהתפטרה מהסיעה ומתפקידה כמחזיקת תיק החינוך בעיריית כפר סבא, שבה אסנת ספורטה ממסע באתיופיה. שותפיה לדרך היו 30 מנהלים בכירים מארגונים מובילים במשק הישראלי, החברים בארגון "מעוז", שמטרתו לחזק את חוסנה הכלכלי והחברתי של החברה הישראלית.
יהודים וערבים; חילונים וחרדים; ילידי הארץ וילידי אתיופיה — כולם המריאו יחד, כדי לראות במו עיניהם את מה שחשוב מאוד שנכיר: חיי הקהילה היהודית באתיופיה, גבורתה ונחישותה חסרת הפשרות לממש את חלומה ולהגיע הביתה, לישראל. "לא הייתי מודעת לעובדה שיהודי אתיופיה הם יותר יהודים מכולנו", אמרה השבוע ספורטה ל"ידיעות השרון". "הם שימרו לאורך שנים את ההלכה היהודית, כמו שהייתה בתקופת התנ"ך, ולא סטו ממנה, גם במחיר סיכון חייהם. היום אני מבינה היטב את העלבון שחשו כשהגיעו לארץ שעליה חלמו, וגילו להפתעתם שדווקא כאן, בארץ הקודש, מפקפקים ביהדותם ומכריחים אותם לעבור תהליך משפיל של גיור לחומרה".
ולא רק מכך היא הופתעה. "אתיופיה היא ארץ ירוקה, עשירה במקורות מים, וזה היה בניגוד מוחלט למה שחשבתי. אני מניחה שהדימוי שלנו על אתיופיה כארץ מדברית נובע מהתמונות של צפון המדינה ושל סודאן, שהייתה תחנת הביניים בנתיב הבריחה של היהודים שעלו מאתיופיה לארץ".
עשו היסטוריה
במשך כל ימי המסע תיעדה ספורטה את החוויות שעברה. "החיים בכפרים באתיופיה מתנהלים כמו בתקופת התנ"ך: הבתים בנויים מעצים ומבוץ, החריש בשדות נעשה באמצעות מחרשת עץ רתומה לשוורים, את המים שואבים מהבאר ואת הבגדים מכבסים בנחל. הרגשנו שחזרנו אחורה בזמן, וכל זה במרחק שלוש שעות וחצי טיסה בלבד. הפער בין הקרבה הגיאוגרפית לבין הריחוק התרבותי הוא עצום. לא יכולתי שלא לחשוב על מסעות הייסורים של יהודי אתיופיה שארכו שבועות וחודשים, ועל ההמתנה של שנים במחנות המעבר בסודאן, כשישראל נמצאת במרחק כה קטן מהם".
ספורטה אינה מפסיקה לספר עד כמה הופתעה. "דבר נוסף שהפתיע אותי היה הבקשה האחידה של כל הילדים שפגשנו. בכל מקום שהגענו אליו התגודדו סביבנו ילדים, ולהפתעתנו, הדבר היחיד שהם ביקשו מאיתנו היה pen (עט). אני מניחה שההבנה שהשכלה היא המפתח להצלחה בחיים תופסת חלק גדול וחשוב מחיי הילדים האלה, ועט בעבורם הוא אמצעי עיקרי לרכישת השכלה".
מה המסקנה העיקרית שאיתה חזרת, ושתרצי להעביר לתלמידים?
"הבנתי שדהיהודים שעלו מאתיופיה הם גיבורים. לא פחות מזה. הם עזבו חיי כפר פשוטים ורגועים, ובחרו לסכן את חייהם וללכת מאות קילומטרים בדרכים מדבריות, כדי להגשים את חלומם להגיע לירושלים. יש ביניהם שנפלו קורבן לשודדים ולאנסים, יש שמתו בצמא וברעב, שסבלו ממחלות או הותקפו על ידי חיות טרף, ולמרות זאת, המשיכו בדרך. נערות ונערים צעירים תפסו פיקוד ועזרו להוריהם, הורים צעירים סחבו על גבם זקנים. הערבות ההדדית בין חברי הקהילה התגלתה במלוא תפארתה. מהרגע שחזרתי לארץ, בכל פעם שאני רואה מבוגר או מבוגרת מהקהילה האתיופית, עוברת בי המחשבה, שאין לנו מושג אילו תלאות הם עברו בחייהם, כדי להגיע לכאן, וכמה ענווה וצניעות יש בהם.
"צריך לזכור שילדי הקהילה האתיופית שלומדים היום במערכת החינוך, וגם הסטודנטים האתיופיים, נולדו כולם בישראל. הם 'צברים' לכל דבר ועניין. הייתי רוצה שהם ידעו שההורים שלהם עשו היסטוריה, וכתבו במו רגליהם פרק מכריע בתולדות העם היהודי, והייתי רוצה שכולנו נדע ונוקיר את נחישותם ואת התעוזה שגילו".
דעות קדומות
"אני מנסה להבין איזה מסע אכזרי יותר, המסע שעשו מהכפרים הכל כך פשוטים ותמימים אל סודאן, בדרך לירושלים, ומותם של כ-4,000 ילדים, מבוגרים וזקנים בדרכים ובמחנות, או אולי דווקא המסע שהתחיל עם הגעתם לארץ", כתבה ספורטה בפוסט באחד מימי הטיול. "יש לי תחושה שדווקא המסע השני, והאכזבה מאיתנו, שבמקום לחבק אותם, נהגנו בהם כשחורים בין לבנים, הוא המסע הקשה והמיותר כל כך".
מה את חושבת שצריך ואפשר לעשות בכל הקשור לנושא יהודי אתיופיה?
"בואו נודה על האמת: כולנו נגועים בדעות קדומות. כשמדובר ב'שחור ולבן', השפה שלנו עשירה בביטויים סטריאוטיפיים, שמציגים את ה'שחור' כמשהו רע ("היה לי יום שחור", "הכבשה השחורה במשפחה", "רשימה שחורה" ועוד) ואת ה'לבן' כמשהו טוב. נכון, קשה לשנות שפה, אבל אם לפחות נהיה מודעים לזה, אולי נצליח לצמצם במעט את השימוש בסטריאוטיפים האלה. צריך לזכור שההבניות האלה גורמות לנו לגבש דעה שלילית על אנשים שצבע עורם כהה ולחשוש מהם, בלי שאנחנו מכירים אותם כלל.
"הדבר שגרם לי להיות מודעת לכך הוא החברים הרבים, מבני הקהילה, שהיכרתי בשנים האחרונות, ביניהם רופאים, אנשי עסקים, עורכי דין ואנשי אקדמיה. החברות איתם שינתה אצלי דעות קדומות, שאפילו לא ידעתי שיש לי. וזה אולי הדבר הפשוט והחשוב ביותר שאפשר לעשות: פשוט להשתיק את הדעות הקדומות שרצות לנו על אוטומט במוח ומנסות לנהל אותנו, ולהכיר אנשים שונים מאיתנו, לא רק בצבע, בכל מובן אפשרי. האנשים השונים ביותר ממני — הם אלה שלימדו אותי הכי הרבה על עצמי ועל החיים בכלל".
