כשנכנסתי עם ז'קלין לבית קפה מפונפן ברעננה, הראשים הסתובבו. אנשי עסקים בהפסקת צהריים, מבוגרים הספונים מאחורי מסך המחשב — כולם הניחו באחת את כוס הקפה, ועקבו אחרינו במבטם. משהו בחוויה הזאת, של לגרום לאנשים לעצור ולהסב את מבטם אל מחזה שונה בנוף האורבאני, מסכם את המהות של להקת "ז'קלין".
"הדברים נהיו רציניים מידיי בימינו, הכול נהיה ציני מאוד. כמו שהדיסקו היה מחתרתי בעבר, גם היום אנחנו מסתכלים עליו כמהפכה שאנחנו מתחילים עכשיו. השאיפה שלנו היא ליצור בארץ עולם מוזיקלי מנותק וחסר דאגות, שמתעסק בשמחה", מסביר רפי, ששמו האמיתי הוא איל אהרוני. מתחת לבלורית המחומצנת למשעי, מתנהל בחור בן 22. לגופו חולצה צבעונית מכופתרת, ולו הייתי צופה בו יוצא ממכוניתו, יכולתי להאמין כי הגיע במכונת זמן.
מעבר לחוש אופנה מפותח, חולקים רפי, ז'וז'ו (איתמר אליאש) ויואל (גלעד ברבי) גם הם בני 22, תשוקה משותפת: מוזיקה, ואִתה מטרה אחת: להרים את הדיסקו המדוכא מהספסל שבפינה, ולהחזירו היישר אל לב רחבת הריקודים. מטרה לא ברורה מאליה, במיוחד בהתחשב בעובדה, כי מדובר בשלושה בחורים שנולדו כ-20 שנה לפחות אחרי שהוריהם פיזזו לצלילי המוזיקה הזאת בדיסקוטקים.
חברים מבית הספר
בשקט, על ווליום נמוך, נראה כי ''ז'קלין'' בדרכה להפוך מהרכב שוליים ללהקה בעלת מקום של כבוד במוזיקה הישראלית. את הסינגל הראשון "מפגש" שיחררו חברי ההרכב בשנת 2017, ומאז הפיקו עוד שירים שצועקים "דיסקו", כמו "זמן מסך" ו"זה הזמן לזוז".
יואל: "סטטיק ובן-אל מעודכנים מאוד מבחינת מוזיקה. הם עושים את מה שקורה עכשיו בעולם, וזה נפלא. אנחנו נשענים על נוסטלגיה, מתנתקים מהזמן"
שלושת החברים הכירו במגמת הג'אז בתיכון תלמה ילין. רפי מכפר סבא על הגיטרה בס, יואל מהוד השרון על הקלידים, וז'וז'ו, שעבר באחרונה מהמושב לתל אביב — על התופים. שניים מהם יוצאי להקות צבאיות, אחד שירת כמוזיקאי מצטיין. עוד בימי התיכון, בחממת המוזיקאים המכונה ''תלמה ילין'', נדדו יחד בין מוזיקה מזרחית למוזיקה עכשווית, עד שהתקבעו אי שם בסבנטיז: "יש משהו בדיסקו שהוא כייפי ומרקיד מאוד, והוא מתאים מאוד לגישה שלנו", הם אומרים. "אנחנו לא לוקחים דברים יותר מדי ברצינות. הדיסקו פשוט מאוד, חסר דאגות וצבעוני, אבל השירים לא רגילים".
אתם רואים את המורכבות של המציאות חודרת לתוך המוזיקה?
"חד-משמעית. כולם היום רוצים לכתוב על משהו שהוא רציני, כבד, שירים על הצבא", אומר ז'וז'ו. "הדיסקו לא ביקורתי, הוא מתעסק בדברים הכי פשוטים, ומנותק מהמציאות פה. הרבה מהמוזיקה היום מתכתבת עם המציאות הישראלית, שהיא מורכבת ובעייתית ומבאסת, ופה זה מין אסקפיזם".
גם סטטיק ובן-אל מספקים שירים חסרי בעיות ומורכבות.
"סטטיק ובן-אל מעודכנים מאוד מבחינת מוזיקה. הם עושים את מה שקורה עכשיו בעולם, וזה נפלא. אנחנו נשענים יותר על נוסטלגיה, מתנתקים מהזמן. דיסקו זאת זריקה אל העבר", מסביר יואל.
"זה כמו להחיות את העבר בצורה שונה. אנחנו לא ממציאים שום דבר חדש, אנחנו עושים חידושים שעוד לא נעשו", מחזק ז'וזו.
להתנתק מהמציאות
תוך כדי השיחה הקולחת, עולה לפתע שאלה מתבקשת: מה זה בעצם דיסקו? מתברר שהתשובה מורכבת הרבה יותר מממה שנראה, ושעל אף האופטימיות שבמקצב המשמח, גם בו יש ניחוח של מחאה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הפך הדיסקו, הנשען על מקצבים מסגנונות הפאנק (Funk), הרית'ם אנד בלוז (R&B) והנשמה, לחלק מפסקול חייהם של אוכלוסיות שדוכאו אז על ידי הממסד והחברה. הקהילה הלהט"בית, אפרו-אמריקאים, נשים — כולם נסחפו עם הצלילים, הזיזו את האגן בחופשיות והתמסרו לרוח הלא מחייבת שנשבה בדיסקוטקים.
ז'וז'ו: "מצד אחד דיסקו זה משהו שקל מאוד לזלזל בו, כי זה מיושן וצבעוני. מצד שני, כשאנשים רואים אותנו ברחוב, הם מחייכים. משהו בהם משתחרר"
"זה חוזר באופן מחתרתי כמו שהיה פעם, ולא רק אצלנו. בעיקר בתל אביב, בסצינה של הדאנס. אנחנו מאמינים שזה יפרוץ. הכול מתחיל בשוליים ובסוף מגיע למיינסטרים", אומר ז'וז'ו.
חלק בלתי נפרד מהדיסקו תופס הריקוד, ואין ספק ששלושת הגברים לוקחים את העניין ברצינות. "אנחנו עושים יותר חזרות כוריאוגרפיה מחזרות נגינה", הוא מוסיף. "בשירים שיש להם קליפ, כל הקהל רוקד איתנו. אנשים מגיעים בעצמם לשירים שלנו, ומנגנים אותם באירועים", אומר ז'וזו', תוך שהוא מציג סרטון של ילדי גן שרוקדים דיסקו לצלילי השיר שלהם, "זה הזמן לזוז", במסיבת הסיום.
עם המוזיקה שהשתנתה משתנה גם תרבות הבילוי. כל צעיר תושב השרון יספר לכם שעל כל חמישה פאבים באזור, מתחבא לו דאנס-בר אחד בלב אזור תעשייה נידח. זאת, בלי להזכיר את האופציה של מפגש ריקודים במקלט השכונתי לצלילי מערכת סטריאו ביתית — בילוי שנראה שכבר מזמן עבר מן העולם. "השינוי בתרבות הבילוי קשור גם לציניות. כל אחד עם חשבון האינסטגרם שלו שומר על פאסון, ולעומת זאת, לרקוד ולהשתחרר דורש ממך להתנתק", הם מסבירים. "אנחנו מספקים משהו משחרר מאוד בהוויה שלו. אתה נכנס למקום שבו כולם משוחררים. הקהל שלנו צמא להתנתקות".
אתם מצליחים לחוש את ההתנתקות מהבמה?
"לגמרי. לא רואים טלפונים ניידים, אנשים מתמסרים להופעה, וזה מה שגורם להם לחזור שוב. כמעט כל מי שהיה בהופעה אחת, כנראה יבוא גם לבאה".
עד היום הופיעה ז'קלין שמונה פעמים, וקהל המעריצים שלה הולך וגדל ומציע מקום לכולם. "יש משהו תמים מאוד במילים. היום הכול חשוף מאוד וילדות בנות 16 הופכות לסמל מין. אנחנו מביאים משהו שונה".
כל עניין הסמים שולט מאוד בסצינת המוזיקה בישראל. "אצלנו זה לא קורה", הם מבהירים חד-משמעית. "אנחנו מצליחים להיות מגניבים בלי זה, וזה עובר לקהל".
רפי: "הכול נהיה ציני מאוד היום. אנחנו מסתכלים על הדיסקו כמהפכה שאנחנו מתחילים עכשיו. השאיפה היא ליצור עולם מוזיקלי מנותק וחסר דאגות"
אתם מרגישים את הסטריאוטיפים הכרוכים בז'אנר?
"כן. יש פה שני דברים שקורים יחד. מצד אחד דיסקו זה משהו שקל מאוד לזלזל בו, כי זה מיושן וצבעוני, וכאילו לא שייך להיום. מצד שני, כשאנשים רואים אותנו ברחוב, הם מחייכים. משהו בהם משתחרר".
ההורים מעריצים
בזמן האחרון יוצאת ז'קלין לרחובות, ומרימה שלטים המתריסים להחזרתו של הדיסקו. "המון אנשים עוצרים ומדברים אתנו. זה משהו נורא אמיתי, שמתחבר לאנשים. אנשים לא רגילים לחוויות בעולם האמיתי, שמישהו בא אליך באופן ישיר, ולא פוגש אותך בפוסט בפייסבוק".
לא מפחיד לבחור להיכנס לעולם המוזיקה, שהיום הכול בו ארעי כל כך?
"זה כן, אבל אין לנו במה להיאחז בה חוץ מבאמונה שזה אמור לעבוד", הם אומרים בכנות מוחלטת. "היום רוב הדברים קורים 'אינדי', באופן עצמאי. אנחנו עושים את זה לא כדי להצליח, אלא כי זה מה שאנחנו עושים. זאת תשוקה של אומן. אם זה לא יצליח — זה לא שנלך לנסות משהו אחר. אנחנו פה בשביל להישאר".
מה ההורים אומרים?
"תומכים ואוהבים מאוד את מה שאנחנו עושים. הם המעריצים הראשונים שלנו, עוד לפני שהגענו ליוטיוב".
ובכל זאת, למה אתם לא משתמשים בשמות האמיתיים שלכם?
"אנחנו סוג של תנועה. המטרה היא לא אנחנו ולכן השמות שלנו לא בפרונט".
אז איך מתקדמים הלאה?
"השנה תהיה שנה עמוסה מאוד. יש לנו הופעה גדולה בסוף החודש במועדון 'האזור' בתל אביב, ובקרוב ייצא האלבום הראשון שלנו. זאת השנה שבה הדיסקו יחזור בגדול".
