אשר קשר //
"למרות שעברו 47 שנים אין יום שאני לא חושב על הטרגדיה שפקדה אותנו בנמל התעופה בן־גוריון", אומר הפסטור חוזה ורגאס פרנקי.
הוא היה אז צעיר בן 27 מפורטו ריקו שהגיע עם משלחת צליינים לסיור בישראל. "בשעה עשר בלילה נחתנו. התרגשתי מאוד להגיע לארץ הקודש לראשונה בחיי.
"כשעמדנו ליד מסוע המזוודות ראיתי בזווית העין גבר בעל עיניים מלוכסנות אוסף את המזוודה שלו ומוציא ממנה משהו. אתה לא ממש מגיב לזה באותו הרגע כי אתה מחפש בעיניים את המזוודה שלך".
ומה קרה אז?
"פתאום התחילו יריות ופיצוצים של רימונים. רעש נורא והמון עשן. בשניות בראשונות אתה כמובן לא מבין מה קורה. אחר כך שמענו מישהו צורח באנגלית ובספרדית להשתטח, אבל לי ולאשתי כבר לא היה זמן.
"באותן שניות ראיתי היטב את הפנים של המחבל. הייתה לו הבעה של כעס עצום והוא כיוון אלינו את הרובה שלו. החזקתי בחוזקה את היד של אשתי כשהיא אמרה לו, 'אל תהרוג אותנו', אבל הוא ירה מיד.
"עצמתי עיניים, חשתי כאב עצום בחזה ואז, לחרדתי, הרגשתי שידה מתרופפת ולא אוחזת עוד בידי. הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את העיניים הוא שיורד לה דם מהפה. ידעתי שמשהו רע קרה. היריות נמשכו ברקע. הייתה הרגשה שזה נמשך נצח".
24 בני אדם נהרגו בפיגוע הזה.
ספר ספוג בדם
הנצח של חוזה נמשך כמעט 50 שנים. לפני שבועיים, 47 שנים לאחר הטבח בנמל התעופה, שוב בא חוזה (74) לביקור בישראל עם קבוצת צליינים מפורטו ריקו כדי להשלים את המסע שנקטע ב־30 במאי 1972 באופן כה טרגי עוד לפני שהחל.
"הייתי בן 27, ואשתי, וושתי זילה מורלס, הייתה בת 25. היינו נשואים חמש שנים והורים לשתי ילדות - בת ארבע ובת שנה". הוא מספר. "היינו צעירים ואופטימיים כשנחתנו כאן. לא חשבתי שכך זה ייגמר".
חוזה נפצע מהירי. ספר הברית החדשה שהיה בכיס מעילו בלם את הקליע והציל את חייו. "אני שומר את הספר הספוג בדם עד היום", הוא אומר. "זה הספר שהיה לנו כשהתחתנו. החלטתי אז להגיע איתו לישראל ובסופו של דבר הוא הציל את חיי".
הירי בנמל התעופה נמשך דקות ארוכות. רגעי האימה נותרו צרובים בזיכרונו. "לא אשכח את הקריאות של כל האנשים לאלוהים. וכשהכול הסתיים ראיתי סביבי המון דם. העלו אותי לאמבולנס ולקחו אותי לבית חולים".
מלאכית בלבן
הזיכרון הבא של חוזה הוא פניה של "מלאך בדמות אחות", כהגדרתו. שמה היה רבקה בן אדרת־סנסולו, והיא טיפלה בפצעיו ושוחחה איתו בספרדית. "היא הייתה לצד מיטתי כל הזמן עד שחזרתי לפורטו ריקו", הוא אומר. "47 שנים חיכיתי להגיד לה תודה על כל מה שעשתה למעני".
אף שחלפו שנים כה רבות זוכרת רבקה בן אדרת־סנסולו (67) מאשקלון היטב את הבחור הצעיר בבגדים הספוגים בדם שהובא לבית החולים בילינסון לקראת חצות.
"הגיעו אלינו פצועים רבים מהפיגוע", היא מספרת. באותם ימים עמדה לסיים את התמחותה כאחות במחלקה הפנימית.
"המשמרת שלי כמעט הסתיימה, אבל ברדיו שמענו על הפיגוע הנורא בנמל התעופה ונשארנו. כשהאמבולנסים הגיעו והביאו את הפצועים היה טירוף, אבל אני זוכרת היטב את הפסטור כי חיפשו מישהו שיוכל לדבר איתו בספרדית. הייתי אז האחות היחידה שידעה את השפה".
מה את זוכרת?
"הוא היה פצוע בחזה, אבל למזלו, הכדור פגע בספר הברית החדשה שהיה בכיס המעיל שלו. הוא היה במצב נורא מבחינה נפשית וסיפר שאשתו נהרגה ממש לידו. הרגשתי שהוא חייב לדבר עם מישהו.
"כשהסתיימה העבודה הלכתי למגורים שלי סמוך לבית החולים, התקלחתי, החלפתי בגדים וחזרתי לשבת לצדו עד הבוקר, עד תחילת משמרת היום שלי. נשארתי לידו כל ימי אשפוזו, עד שחזר לפורטו ריקו".
על מה דיברתם?
"על הכל. דיברנו על אלוהים, על החיים, על הבנות שלו. הוא הרגיש צורך עצום לחלוק עם מישהו את הרגשות ואת הכאב שלו, ואני תמכתי בו בכל מאודי".
פגשת אותו מאז?
"47 שנים לא שמעתי ממנו. פעמים כה רבות תהיתי מה עלה בגורלו ובגורל שתי הבנות שלו שהתייתמו מאימן".
בן אדרת־סנסולו נולדה באשקלון בשנת 1949, בת רביעית מששת ילדיהם של זוג הורים דוברי לדינו שעלו מטורקיה ושוכנו במעברה. את הטרור פגשה לראשונה כשהייתה ילדה צעירה: אביה עלה על מוקש שהטמינו מחבלי הפדאיון ורגלו נכרתה.
בגיל 18 נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית, אבל בסופו של דבר בחרה בבית הספר לאחיות. תחילה עבדה כאחות אונקולוגית, אחר כך המשיכה לניהול מחלקת ילדים ומחלקה כירורגית ובתפקידה האחרון שימשה האחות התעסוקתית הראשית של כללית שירותי בריאות.
לפני חצי שנה בקירוב פרשה לגמלאות. חודשים אחדים לאחר הפיגוע בנמל התעופה בן־גוריון נישאה לאריה. לבני הזוג יש ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
במשך השנים טיפלת בפצועים רבים. למה דווקא חוזה נשאר חקוק בזיכרונך?
"האירוע הזה, והפגישה עם חוזה, עיצבו את כל התפיסה שלי את תפקיד האחות. הייתי לקראת סיום לימודיי, וזה היה השיעור הכי חשוב שזכיתי לו.
"בשיחות הארוכות עם הפסטור הבנתי שלהיות אחות זה לא רק עניין פיזי אלא המון עבודה רוחנית. שיחות עם חולה לא פחות חשובות מתרופות. לעתים נתינה, חמלה ומילה טובה יכולות להציל את חייו של אדם – יותר מתרופה או מניתוח".
על קו פורטו ריקו־רוסיה
את ביקורו הנוכחי בארץ החליט חוזה לנצל כדי לאתר את האחות שלא משה ממיטתו. אליהוא בן און מרשת ב' שמע את סיפורו, הרים את הכפפה וקרא בתוכניתו, "הקשר הישראלי", לכל מי שמכיר את רבקה בן אדרת־סנסולו לפנות אליו במהרה.
"יום אחד אני מקבלת טלפון מקרובת משפחה חרדית מבני ברק ששמעה ברדיו שמחפשים אחות בשם רבקה בן אדרת", היא נזכרת. "היא לא זכרה בדיוק את שם התוכנית, אבל נקבה בשעה וביום".
בן אדרת־סנסולו השאירה הודעה במשיבון של כאן רשת ב', אבל הפגישה לא התקיימה לצערה. יום קודם לכן שב חוזה לפורטו ריקו, והיא המריאה לחו"ל. "אליהוא ביקש שלפחות נעלה לשידור יחד, וכך היה: הוא בפורטו ריקו, אני ברוסיה, באוטובוס הומה ממטיילים, וככה תקשרנו בשידור".
ואיך היה?
"מדהים ומרגש, למרות שהיה לי קשה פתאום להשתמש בלדינו שלי. זה היה לא ייאמן לשמוע את קולו אחרי כל השנים האלה. עכשיו אני חייבת לפגוש אותו".
מה ריגש אותך במיוחד?
"שהוא נישא שוב ויש לו משפחה גדולה. זה מוכיח שהחיים חזקים יותר מכל דבר. הזכרתי לו את זה".
חיים חדשים
"כל כך הודיתי לאליהוא, וכל כך התרגשתי לדבר עם רבקה", אומר חוזה מביתו בפורטו ריקו. שנתיים לאחר הפיגוע הוא נישא שוב, הקים משפחה חדשה ושב לעבוד בכנסייה. "זאת הייתה סגירת מעגל".
למה לא הגעת לארץ עד עכשיו?
"אחרי כל מה שעברתי, אחרי הכאב הנורא של רצח אשתי ושל חבריי, לא הייתי מוכן לנסוע שוב, אבל חבר ארגן מסע של חברי הקהילה לישראל וביקש ממני להצטרף. אני שמח שעשיתי את זה והשלמתי את הטיול שנקטע אז".
חששת להגיע לישראל הפעם?
"ממש לא. סמכתי על הביטחון בישראל ועל אלוהים. אני חייב הרבה תודה למדינת ישראל. למרות שהם לא אשמים, הם נתנו פיצויים לבנות שלי על מות אימן עד שהתבגרו. אני אסיר תודה על כך".
החזקת גם הפעם את הברית החדשה בכיס?
"הבאתי איתי את אותו הספר מאז, אבל הוא היה במזוודה".
אתה מתכנן לפגוש את רבקה?
"ברור. בפעם הבאה שאגיע לישראל, או שהיא תגיע לכאן".
יריות מול מסוע המזוודות
שלושת הצעירים היפנים, קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו ירדו מטיסת אייר פראנס מפריז בנמל התעופה בן־גוריון ב־31 במאי 1972 ולא עוררו את חשדו של איש כשעמדו עם יתר הנוסעים וחיכו למזוודותיהם.
כשהגיעו המזוודות הם שלפו מתוכן רובי קלצ'ניקוב, ירו לכל עבר והשליכו רימונים. 24 בני אדם נהרגו (שמונה ישראלים ו־16 מחברי המשלחת הדתית מפורטו ריקו) ו־71 נפצעו. בין קורבנות הטבח היה גם המדען פרופ' אהרון קציר, אחיו של אפרים קציר.
שניים מהמחבלים היפנים נהרגו בתקרית, והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד פצוע. המחבלים היו חברי הארגון הקומוניסטי הקיצוני "הצבא האדום היפני" שפעל בתמיכתן של קוריאה הצפונית וסין העממית. הם ביצעו את המתקפה בשליחות ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין.
קוזו אוקמוטו, המחבל שנפצע ונלכד, נשפט ביוני 1972 למאסר עולם, אך שוחרר בשנת 1985 במסגרת עסקת ג'יבריל.
אנדרטה לזכר הנרצחים הוקמה בטרמינל 1 של נמל התעופה.
