בקורס הצוערים של משרד החוץ הסבירו לנתי ברוקס שדיפלומטים נאלצים להשתמש בכל כישוריהם בעת מילוי תפקידם. רק כשהגיע לשגרירות ישראל בווייטנאם ומצא את עצמו מנגן בפאבים בבירה האנוי, כגיטריסט של שתי להקות רוק מקומיות, הבין עד כמה זה נכון. "חוויה עצומה", הוא נזכר בחיוך. "להקה אחת היתה מורכבת מתושבים זרים כמוני, אנשי עסקים או דיפלומטים. בלהקה השנייה ניגנו מוזיקאים וייטנאמים מקומיים".
מה ניגנתם?
"בעיקר רוק, אבל הלהקה המקומית רצתה לגוון ותרגמה שיר על ירושלים מהמחזמר התנ"כי 'זמן שאול' שכתבתי לפני כמה שנים".
כדי להדגים איך זה נשמע בווייטנאמית ברוקס עובר לשפה זרה בשילוב חצי דיבור וחצי שירה. שום דבר מכל זה לא נשמע ברור במיוחד, עד שמבליחה המילה היחידה שאי אפשר לטעות בה: ירוזלם.
לא עוף מוזר
מבית הקפה הירושלמי שאנחנו יושבים בו אפשר להשקיף על בניין משרד החוץ, מקום עבודתו של נתי ברוקס, 44, ראש לשכת סמנכ"ל דיפלומטיה ציבורית. בעוד כשבועיים יגיעו חבריו לעבודה אל אולם התרבות בגבעת שמואל כדי לצפות בהצגת הבכורה של המחזה החדש שעיבד, "על אהבה אני רוצה להגיד", על פי ספרה של גילית חומסקי.
איש משרד החוץ, מוזיקאי, מחזאי. איך זה מתחבר?
"מתחבר, ואני לא עוף מוזר", הוא מחייך. "לא נדיר למצוא דיפלומטים שכותבים, מציירים ומנגנים. עופר מזר, קונסול ישראל בבנגקוק ובאוסלו בשנות ה־90, חבר בלהקת הרוק הירושלמית מוסררה בנד. דניאל טאוב, שהיה שגריר ישראל בבריטניה, היה היוצר והתסריטאי הראשי של הטלנובלה הישראלית 'החצר'".
תסביר.
"אני משער שהצטרפות למשרד החוץ מעידה על מרכיב אישיותי ספציפי, משהו כמו זאב בודד שחייב לעבוד בלהקה. כשאתה בשטח, במדינה קשת שירות כמו וייטנאם למשל, הכל תלוי בך כי אין מי שיתמוך בך. כשקורה משהו ואתה רחוק מהארץ אתה חושב מחוץ לקופסה ומחפש פתרונות יצירתיים. האמת היא שאם אתה לא יצירתי, אין לך ממש מה לחפש במשרד החוץ".
לנגן עם להקה וייטנאמית זה חלק מהעניין?
"בהחלט. גם בתקופה ששירתי בארגנטינה הייתי מגיע לנאום באירועים מעצם היותי נציג השגרירות ולפעמים הייתי מוריד את העניבה, לוקח גיטרה ושר עם הקהל. אתה צריך לזכור כל הזמן להתאים את עצמך למדינה שאתה משרת בה. באנגליה למשל לא הייתי עושה את זה. זה פשוט לא מתאים".
דווקא באנגליה, בהשפעת התיאטרון האנגלי שפקד לעתים תכופות כשהיה ילד, נולד רצונו העז של ברוקס להפוך למחזאי. זה קרה בזכות הוריו, רופאים ילידי אנגליה, שנהגו לקחת את ארבעת ילדיהם לחופשות קיץ באי הבריטי.
"הטיולים האלה לא היו פרס על התנהגות טובה", הוא אומר. "הייתי תלמיד איום ונורא, אפילו בגרות לא סיימתי. התעסקתי בדברים אחרים, כמו מוזיקה. בגיל 15 שמעתי את 'סרג'נט פפר' של הביטלס וזמן קצר לאחר מכן ראיתי את הסרט 'צוללת צהובה'. באותו רגע התחלתי לנגן ומאז לא הפסקתי. אז גם התחלתי לכתוב. יש לי המון שירים במגירה".
את השירות הצבאי התחיל ברוקס בחיל הים ואחר כך עבר לגולני ושירת בתפקיד קצין בחטיבה המזרחית בלבנון והשתתף בסיורים המשותפים עם אנשי המשטרה הפלסטינית. "כשהשתחררתי הלכתי ללמוד מדעי המחשב בטכניון", הוא אומר. "למרות שלא היתה לי בגרות, היה לי ציון פסיכומטרי גבוה".
ההורים שלך היו גאים בך?
"הם היו מזועזעים", הוא צוחק. "שניהם היו רופאים וגם אחותי הגדולה למדה רפואה. הם לא הבינו מה פתאום מדעי המחשב".
בסיום לימודיו עבר ברוקס עם רעייתו רחלי ללונדון ועבד שם בחברת הייטק ישראלית. "החברה נסגרה תוך זמן קצר", הוא מספר, "אבל החלטנו להישאר עוד זמן מה, כי רחלי כבר התחילה ללמוד. כשחזרנו לארץ ראיתי מודעה שמחפשים מועמדים לקורס צוערים של משרד החוץ. כשהתקבלתי עברנו לירושלים ובהמשך יצאנו, עם התאומות שלנו, לשליחות ראשונה בווייטנאם".
ההצגה חייבת להימשך
"כשכולם שאלו אותנו, 'ואם ישלחו אתכם למקום שאין בו קהילה יהודית, מה תעשו?', ענינו, 'אין סיכוי שמשרד החוץ ישלח משפחה דתית למקום שאין בו קהילה יהודית. זו מדינת ישראל, לא?!'", מספרת רחלי ברוקס.
"היו לנו תאומות בנות שנתיים, ובכל טופס מיון ובקשה ציינו בהעדפות ש'הכי חשוב שתהיה קהילה יהודית' ו'רק לא גרמניה'. שכחנו ש'צורכי המערכת' קודמים לכל עד שקיבלנו טלפון ונאמר לבעלי, הקונסול המיועד, 'מזל טוב, אתה טס לווייטנאם'. בהאנוי יש 6 מיליון איש. מספר היהודים בה: 30. בתי כנסת: אין. תחבורה פופולרית: אופנועים. פז"ם שליחות: שנה וחצי".
"תמיד המדינה הראשונה היא קשת שירות", מסביר ברוקס. "בכלל, להיות שליח ישראלי זו עבודה לא פשוטה. לפני כל נסיעה אתה בודק את גלגלי המכונית ומוודא שלא הצמידו לך מטען חבלה לרכב. והלב נשבר כשאתה רואה שגם הבת שלך, בת השנתיים וחצי, בודקת את הגלגלים ורואה בכך את הדבר הטבעי ביותר בעולם. אחרי כמה שנים אתה חוזר הביתה ומתברר שלבת הזוג שלך לא מצפה עבודה, וברור לך שהשכר שלך לא יצליח לפרנס את המשפחה. ואז אתה מכלה את כל החסכונות ואחרי שנתיים מתבייש לבקש עזרה מההורים, אבל אין לך ברירה".
היית בין הנאבקים על השכר ועל תנאי השירות של עובדי משרד החוץ?
"כן, תמכתי במאבק הזה והייתי פעיל בו. אני לא חושש להיאבק למען מטרות שאני מאמין בהן".
בעת שברוקס שימש סגן השגרירה בבואנוס איירס, מקום שליחותו השנייה, נודע לו שהמחזה שעמל עליו שנים מספר, "זמן שאול", זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2014. "מדובר במחזה מקראי בשילוב פזמונים ולחנים, פרי עטו של המחזאי", כתבו השופטים בנימוקי הזכייה. "המחזה מצליח למצוא את השילוב הנכון בין נאמנות למקור המקראי לבין פרשנות מודרנית, כתוב בסגנון תיאטרלי מרשים ומיומן מבחינת סגנון הדיבור של הנפשות הפועלות והעיצוב התיאטרלי של הדמויות והתמונות השונות. מדובר במחזה חשוב, שיש בו גם אתגר לתיאטרון, הראוי לפרס המחזה העברי".
"הזכייה בפרס פתחה לי את התיאבון לעולם התאטרון", אומר ברוקס. "כשחזרתי מהשליחות בארגנטינה נרשמתי לבית הספר למחזאים של סדנאות הבמה בשיתוף בית ליסין, כדי להעלות את המחזמר הזה על הבמה".
ואיך זה שהמחזה הראשון שלך הוא דווקא "אהבה אני רוצה להגיד"?
"עבדתי במקביל על ארבעה מחזות. אחד מהם מבוסס על הספר הנהדר של גילית חומסקי. בעבר הלחנתי כמה מהשירים שלה וכך נוצר בינינו הקשר. אהבתי את הרומן שכתבה ולפני כשנה אמרתי לה שאשמח לעבד אותו לתיאטרון. לדעתי, היא לא חשבה שאני רציני ואמרה לי כבדרך אגב, 'בטח, תעשה את זה, אין בעיה'".
הסופרת והמשוררת גילית חומסקי פרסמה שלושה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה עד עתה. "כשנתי אמר שהוא רוצה לעבד את הספר למחזה אמרתי בכיף", היא אומרת. "בכל זאת, זוכה פרס מחזאות. ובכל זאת, הבן אדם עושה המון דברים, מה הסיכוי שזה באמת יקרה?".
הופתעת כשהוא בישר לך שזה גמור?
"האמת, די נלחצתי. לקח לי זמן לקבל אומץ לקרוא את זה. רק אחרי שקראתי התחלתי להתרגש. פחדתי שלא אוכל לשאת את זה, אבל העיבוד מעולה. הלב נשאר, המדיום נותן לו צורה חדשה. זו הגיבורה שאני הכי אוהבת, ועמליה שלי הולכת לעמוד על הבמה ולהגיד בקול רם וברור את מה שהיה לי להגיד".
להתחבר לדמות נשית
העלילה מתרחשת במשך לילה ארוך אחד שבו הסופרת עמליה טראו בוחנת במבט לאחור את יחסיה המורכבים עם הגיבור שלה, פרופסור יהושע ברינגר, במשך השנים. היא נערה שחולמת להיות סופרת, הוא איש ספרות נערץ. כשהיא נרשמת ללימודים במחלקה שלו הוא הופך להיות המרצה הנערץ. וכשהיא מגשימה סוף סוף את חלומה ומתחילה לכתוב הוא המנטור שלה. בהדרגה עמליה מתבגרת בעצמה, ועם ההתבגרות מגיעה ההתפכחות והגילוי שהגיבור שלה אנושי ולא נטול פגמים.
נתי, מה לך ולעמליה טראו?
"לטעמי, מדובר בספר שיש בו משהו מתהילים, ממשלי ומאיוב — ספר שירה, חוכמה ופילוסופיה. אני מרגיש שגילית הצליחה לשלב בו שלוש סופרות באותם שלבי חיים".
איך התחברת לדמות נשית?
"למרות שמדובר בספר ובהצגה על אשה ועולמה הפנימי, הקונפליקט של עמליה הוא גלובלי. זה מחזה על הערצה והתפכחות, וזה נכון לכל אחד בכל תחום שהוא. גם הבמאי אברהם שלום לוי ראה בסיפור הזה דמויות מעולם התיאטרון שהעריץ והתאכזב מהן. מזל שההצגה הגיעה אליו, כי לא הייתי מוצא אדם מתאים ממנו לביים את ההצגה".
אתה מתרגש?
"ברור. מדובר בהגשמת חלום. זה המחזה הראשון שלי שעולה במלואו על במה. לשמחתי, צוות השחקנים והבימוי של אברהם מביא פרשנויות נוספות שאפילו אני ככותב לא חשבתי עליהן. יחד אנו מנסים לשמר את הייחוד של הספר שכתבה גילית".
אתה כתבת גם את המוזיקה למחזה?
"ברור. עם כל מה שאני עושה כדיפלומט ומחזאי, מוזיקה תהיה תמיד הבסיס".
ומה אתה יותר, דיפלומט או מחזאי?
"התשובה לא פשוטה, אבל אם דוחקים אותי אל הקיר אומר שאני בבסיס מוזיקאי שחי כדיפלומט ששאיפתו הגדולה ביותר בחיים היא להיות מחזאי".
ב־14 במאי 2018 תתקיים הצגת הבכורה של ההצגה בתיאטרון גבעת שמואל.
