עופר פיפר, בן 41 מכפר סבא, אב לשלושה ילדים ועוד אחד בדרך, הוא אדם שמח. כקומיקאי מצליח, מעטים הדברים שהוא אוהב יותר מאשר לראות ילדים מתגלגלים מצחוק ואנשים מחייכים בהופעותיו. אבל מתחת למעטה הצחוק והשמחה, חושף עופר שבר עמוק. שבר אמון, שנוצר כתוצאה ממפגש כואב ומצלק עם המשטרה.
באומץ ובפנים גלויות משתף עופר בסיפורו: איך נלקח לחקירה במשטרה בחשד להתחזות והטרדה, דבר שלטענתו לא היה ולא נברא - אבל הצלקת נותרה, וכעת הוא בוחר לדבר על התקופה הקשה והמטלטלת ועל הסיוטים, מתוך מטרה אחת, לדבריו: להביא לתיקון, ולאפשר לעוד ועוד אנשים להתגבר על מחסום הבושה והטראומה.
"שחור בעיניים"
"יום בהיר אחד לפני כחודשיים נקראתי לתחנת המשטרה", הוא מתחיל לספר. "כבר חודשים ארוכים יש מישהי ברשת שמטרידה אותי ואת חבריי למקצוע. היא כתבה לאנשים דברים איומים. זה ידוע, והתלוננו עליה במשטרה, אז חשבתי שהנה סוף סוף המשטרה קוראת לי בשביל לשים לזה סוף. זה משהו שמשרישים בך מגיל קטן, שהמשטרה עושה צדק. האמנתי בזה".
כשהגיע עופר לתחנת המשטרה, בבוקר יום ראשון, חשב שתוך כמה שעות ימצא את עצמו בחזרה על האופנוע, ממשיך בשגרת חייו הרגועה. לאחר שעתיים של המתנה, נכנס לחקירה. אז, התחילו העניינים לקבל תפנית מפתיעה: "אמרו לי שאני חשוד בהתחזות ברשת ובהטרדות מיניות, ואני מחייך בתדהמה. התחלתי לספר לחוקר את הסיפור על המתחזה שמטרידה קומיקאים והגיעה גם אליי. בכלל לא חשבתי שאני צריך עורך דין. חשבתי שאני רק צריך להראות לו התכתבויות שלי בטלפון עם האישה הזו ולסגור את זה. אבל בזמן שאני מספר הוא הקליד דברים אחרים לגמרי ממה שאמרתי. ישבתי שם, והוא אמר לי שהטלפון שלי לא יכול לחזור אליי".
כך התבשר עופר כי משטרת ישראל מחרימה את המכשיר הנייד שלו עד להודעה חדשה, בדיוק בזמן שההופעות חזרו והוא היה צריך אותו יותר מתמיד: "אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות לי את זה, יש לי הופעות, כל הקישורים והפרנסה שלי נמצאים במכשיר הזה. פתאום אני רואה הכל שחור, איך החיים שלי קורסים. מה אני אגיד למורים בבתי הספר שאני אמור להופיע בהם? שנלקחתי לחקירה במשטרה?"
הוא ניסה נואשות להשיג איזשהו מידע שיאפשר לו לנהל את חייו מעתה, אך נתקל לטענתו בחומת אטימות: "הוא אמר לי שזה יכול להיות אצלם חצי שנה ושאני יכול לצרוח כמה שאני רוצה, אבל הטלפון שלי לא יחזור אליי. הוא אמר לי שהם יחברו את הטלפון למכשיר, יעברו על כל ההתכתבויות שלי עם אשתי, על כל התמונות גם במסנג'ר, גם בוואטסאפ. ככה, במילים האלו", מספר עופר על הסצנה המאיימת בחדר החקירות, "הרגשתי כמו במשטרים אפלים. הפרנסה פה זה חיים ומוות וזה לא צחוק. משטרת ישראל פשוט לקחה לי את בסיס היציבות. אם הייתי יודע שהיא רוצה להרוס לי את החיים הייתי אומר שיש לי פה עם מי להיאבק. אבל זאת פשוט אפאטיות כזאת. ביקשתי שייתן לי לפחות לעשות גיבוי לוואטסאפ, אבל הוא לא הסכים, וכך באופן משפיל לקחו ממני טביעות אצבע וצילמו אותי כמו אחרון הפושעים. אמרתי לחוקר: 'מה אני אעשה? יש לי עבודה היום, יש לי ילדים. והוא ענה: תקנה טלפון חדש".
"הידיים רעדו"
ביום אחד גילה עופר כי נפתח בשמו פרופיל מזויף בפייסבוק. הוא התחיל לקבל כל מיני תלונות מאנשים על דברים שכביכול עשה ולא הבין מה רוצים ממנו, עד שהתברר כי מישהי משתמשת בשמו תחת פרופיל מזויף ואף מזדהה בשמו, בכתובתו ובפרטיו האישיים. "מיד חשדתי במישהי שהטרידה אותי בעבר באופן אובססיבי. התקשרתי אליה ואמרתי לה למה היא עושה את זה, והיא אמרה לי: 'מה אני? זה אתה. אתה מתחת אותי, עזוב, המשטרה כבר תבדוק הכל'".
במהלך הריאיון חוזר עופר שוב ושוב לזמנים שבהם שירת כלוחם, לפני למעלה מעשור. משחזר את הימים בשטח ואת הרגע שבו הציל את חייהם של 12 חבריו. "מחבל הוציא את הטלפון, הוא הסתכל עליי במבט ומוזר ומיד הבנתי שעובר עליו משהו. העפתי לו את הטלפון מהיד. פעלתי מתוך רגש, כמו ילד שלא רוצה למות. אני חוזר הרבה לסיטואציה הזאת בראש שלי. היה רגע כזה, שראיתי איך בידיים שלי תלויים החיים והמוות.
"אני זוכר בתור לוחם שאת הדברים הטובים שעשיתי, עשיתי ברגישות. מי ששומר עליך צריך להיות הכי רגיש. אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שאנשים כאן איבדו את החמלה והתמימות. פעם רק עבריינים היו אומרים 'מניאק', והיום כל אחד. אנשים מהשורה, מלח הארץ, יגידו לך להתרחק כי יש שם שוטרים. אני צריך להתרחק כי יש שוטרים? אני צריך לשמוח שיש שוטרים, להירגע. הם צריכים להגן עליי".
איך המשפחה שלך חוותה את זה?
"אשתי מדהימה. היא מאוד תומכת בי בהרבה דרכים, והילדים לא ממש הבינו. הגעתי באותו היום הביתה, עשיתי את כל הדברים שאני חייב לעשות, הכנתי אוכל ורציתי רק שאשתי תהיה מרוצה. כשסיימתי, ישבתי ושברתי את הראש. הידיים שלי רעדו. התקשרתי לחוקר, הוא לא ענה. התקשרתי לחברים. רק בני אדם טובים יש פה במדינה הזאת שמצילים אותך כל פעם מחדש, אבל לצערי הם לא המשטרה.
"התקשרתי לתחנת המשטרה כמה פעמים, נסייתי בכל דרך להסביר את הנחיצות שלי לטלפון הנייד, אבל שוב ושוב נבלמתי". רק לאחר שגייס עורך דין הצליח להחזיר את הטלפון לחיקו: "כל התקופה בדקתי דרך FIND MY IPHONE אם הם פתחו לי את האייפון, והם לא נגעו בו. הוא סתם שכב שם שבועיים, שבועיים שבהם הצטברו לי אלפי הוצאות על ביטולי עבודה.
משבר אמון
מאז שנקרא לתחנת המשטרה לא קיבל עופר שום הודעה, לטענתו, מה עולה בגורל חקירתו. הוא נאלץ להמשיך בחייו בידיעה שיש חקירה פתוחה המרחפת מעל לראשו, ללא שום הוכחה. "מאז שהייתי בחקירה לא שמעתי מהם כלום. עורך הדין אמר שהתיק שלי עבר לפרקליטות, שזה אומר שזה יכול להיסגר מחוסר עניין לציבור או חוסר אשמה. הם יודעים שאין עליי כלום, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה. יש חקירה פתוחה עליי במשטרה, ואין עם מי לדבר. ניסיתי פעם אחת לגשת לשם ואמרו לי שאין עם מי לדבר". החוויה הקשה נותרה כצלקת המלווה אותו יום יום.
כקומיקאי הוא מבקש לפעול בשם חופש הביטוי. אך גם כאדם העוסק באמנות, שחופש ההבעה הוא בנפשה – במציאות שלנו, עופר חושש: "אני מרגיש שאם אביע דעה, מישהו יתקוף אותי. כאמן אתה כל הזמן צריך ללכת בין הטיפות. את אף אחד לא מעניין שיש לך זכות להביע דעה. אני לא מרגיש חופש לדבר על זה, ויש פה המון על מה לדבר ולצחוק. אבל כל הזמן הזה, כשאני חושב על משטרה, אני מתכווץ. יש פה המון דברים שכואבים לכולנו, אז למה אי אפשר לדבר עליהם? ראית פעם סטנדאפיסט ידוע בארץ מדבר על חוויה עם שוטרים? בחיים לא".
ניסית פעם לעשות את זה? לדבר על מה שכואב לך בסטנדאפ?
"הרבה שנים חיפשתי את חופש הביטוי שלי במועדונים, ושילמתי על זה מחירים כבדים מדי. הפרנסה במדינה הזאת מאוד קריטית בעניין הזה. בארץ, אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לאחד, לא לפלג".
אבל הרצון לאחד מונע ממך להביע דעה כקומיקאי.
"בדיוק. זה עולה במחיר של האמת האמנותית שלי".
תגובות אוהדות
עופר הוא בחור מהשורה. איש משפחה, שהקים עסק בעשר אצבעותיו ומעולם לא הסתבך עם החוק. זמניו "הפרועים" שמורים לימיו כילד שובב. ועדיין, הוא חש כפושע נמלט: "כשאני רואה משטרה אני משפיל מבט, ישר חושב איך להתנהג".
אתה פוחד היום מהמשטרה?
"כן, ממש. זאת טראומה שהלכה והתעצמה. אני נזהר, כי אני יודע שעל כלום יכולים ליפול עליי. כל החשיבה שלי על הגוף שאמור להגן עליי השתנתה לגמרי. להפך, לא רק שהם לא יעזרו לי, הם יפגעו בי. יקרה לי משהו ברחוב, תעבור משטרה ותמשיך לנסוע. האמון ביני לבינם לא קיים עוד".
מאז שפרסם את סיפורו ברשת החברתית קיבל עופר עשרות תגובות של אנשים המבקשים לשתף לראשונה בסיפוריהם: "אני כל היום מקבל טלפונים מאנשים בוכים שאומרים לי תודה ששיתפתי, שהם על כדורים בעקבות דברים דומים שהם חוו ושהם לא רצו לחשוף, כי הם פחדו שיהיה עליהם אות קלון. אנשים שמספרים שהם בטראומה עד היום, בטיפולים נפשיים. התקשרה אליי מישהי וסיפרה שאנסו אותה, שהייתה לה הוכחה והכל, והמשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור. המון סיפורים של אנשים שמודים לי על כך שהיה לי את האומץ לדבר בשבילם".
את תחושת הבושה חש עופר אפילו בסביבתו הקרובה ביותר: "אני נזכר במבטים שהיו לי מול אשתי. הסתכלתי עליה, ולמרות שהיה לי ברור שלא עשיתי כלום, חשבתי שאני מקווה שהיא מאמינה לי. ברגע שיש פחד ושליטה הם יכולים לאט לאט לגרום לך להאמין שהדחקת ואולי עשית ואתה לא יודע".
למרות הרגשות הקשים הוא אינו ממהר להאשים את השוטרים, אלא את המערכת שמביאה אותם למצבי קיצון שכאלה: "אני חושב שאולי הבעיה היא לא בשוטרים. הם לא מוערכים מספיק, ועובדה שהם מתוסכלים. אני מאמין שבנאדם שטוב לו לא עושה רע לאחרים. הם צריכים להיות מוערכים כלכלית. אולי זה משהו מלמעלה שצריך להיות אחרת.
"בימים האחרונים עלתה בי היכולת לבכות", מספר עופר. "משהו בי קצת השתחרר. המחאות שיש עכשיו, שעוד ועוד אנשים מתאחדים, גורמות לי להרגיש שאני לא לבד. אני רואה את כל הסרטונים של האלימות המשטרתית ואני לא יכול לשאת את זה. אני מפחד. יש לי פה ילדים", הוא אומר – ומבקש להדגיש שלא מדובר בנושא פוליטי: "צריך כאן רגישות. ממתי אהבה לא פותרת דברים? באמת האמנתי שאני יכול לעמוד מול החוקר ולהסביר לו, אבל כלום. נתקלתי באטימות".
תגובת המשטרה
ממשטרת ישראל נמסר: "צר לנו על מתן במה להכפשות והכללות מעין אלו כלפי המשטרה והשוטרים המבצעים תפקידם נאמנה למען אזרחי ישראל. תפקידה של המשטרה לחקור ולבדוק כל חשד לביצוע עבירות פליליות וכך היה גם במקרה זה. מעבר לאי דיוקים רבים, הרי שהחקירה בוצעה כדין תוך ביצוע כל הפעולות הנדרשות, כולל גביית גרסתו של כותב הפוסט, הכל במטרה אחת ויחידה: להגיע לחקר האמת. עם סיום החקירה הועבר התיק לעיון ולהחלטת הפרקליטות".
