"אל תמכרו אופניים חשמליים לילדים מתחת לגיל 16", מתחננת דוריס, אמו של דוראל זכריה, שנהרג בתאונה. רכב פרטי פגע בו בצומת נווה נאמן לפני כחודשיים, כשהיה בדרכו לחלק מצרכי מזון לתושבים שהיו סגורים בביתם בעקבות הקורונה.
דוראל, עוד לא בן 15, רכש את האופניים שלושה שבועות לפני מותו, ללא ידיעת הוריו. "הוא ידע שאנחנו מתנגדים", אומרת אמו. "תמיד הייתי רואה איך הילדים טסים בכביש והלב שלי היה נקרע. בשיחות שניהלנו בנושא הוא התלונן שלכל החברים שלו יש אופניים ושהוא צריך לבקש מהם שירכיבו אותו". לאחר רכישת האופניים, הוא נהג לאחסן אותם אצל חברים, ולפעמים במחסן שבחצר הבית. המפתח היה תמיד בכיסו, והוריו לא ידעו.
ילד עצמאי
ההורים, דוריס ודניאל, הביאו לעולם ארבעה ילדים והעניקו להם שמות הכוללים את אותן אותיות המרכיבות את שמותיהם, ד־ו־ר. הבת הבכורה דורין (21), עדיין חיילת, הבן דורון (18), תלמיד י"ב בתיכון הרצוג, דרור (10), תלמיד כיתה ד' בבית ספר בר אילן, ודוראל, שזכה לשם נוסף, מרדכי, על שם סבו, אבי אביו.
דניאל (51), יליד איספהן, נמלט מאיראן ב־1986, כשהיה בן 18, כדי שלא יגויס לצבא. יחד עם שלושה מבני דודיו הוא עבר את הגבול לפקיסטן, שם קיבל דרכון אירני מזויף, עלה על מטוס לג'נבה ומשם לתל אביב. כאן למד באולפן, עבד למחייתו, אך במשך עשר שנים חי בארץ במעמד של תייר, כי היה משוכנע שהוא עתיד לחזור לאיראן. את דוריס (44) פגש במסיבת חתונה. היא ילידת טהרן שעלתה לארץ ב־1998, בגיל 22, והתגוררה בכפר סבא. זמן קצר לאחר פגישתם נישאו השניים ונשארו לגור בכפר סבא. רק לאחר שצעיר ילדיה נקלט בגן, יצאה דוריס לעבודה כסייעת בגן עירוני. דניאל מנהל את החנות לבגדי נשים שאותה פתח בדרום תל אביב שנתיים אחרי עלייתו לארץ. בשבוע שעבר הוא פתח את חנותו לראשונה אחרי שלושה חודשי הסגר.
המשפחה דתית. שומרי שבת וכשרות. הגברים מניחים תפילין כל בוקר. לכל אחד מהם תפילין משלו. הם זוכרים עכשיו איך יום אחד דוראל לא הספיק להניח תפילין לפני צאתו מהבית. הוא ביקש מאחיו הצעיר שיוריד את התפילן לחצר. עד כדי כך זה היה לו חשוב. "אף פעם לא הכרחנו אותו להניח תפילין או לשמור שבת. רציתי שזה יבוא ממנו, שזו תהיה בחירה שלו", אומר אביו. באחרונה התחזק דוראל באמונתו והשתתף פעמיים בשבוע בשיעורי תורה. בכיס של כל אחד מהמעילים שלו הוא החזיק ספר תהילים קטן. לקראת שבת היה מנתק את הטלוויזיה מהחשמל.
דוראל למד בבית הספר בר אילן, היה אמור להמשיך בחטיבה ובתיכון תורה ומדע, אך בעקבות אחיו העדיף את חטיבת שזר. בסוף כיתה ח' עבר לבית הספר מפתן השחר, שם התנסה בכמה מגמות – צורפות, נגרות וקונדיטוריה. "היה לו טוב בבית הספר", אומרת אמו. "הוא קיבל שם יחס אישי, התחבר למורים ולמאמן הכושר. בסוף יום הלימודים היה מתאמן בחדר הכושר בבית הספר, והיו לו חברים רבים".
מגיל 13 כבר החל לעבוד אחרי שעות הלימודים – בפיצרייה, בחנות פלאפל. לפעמים עבד עד 23:00. היה חשוב לו להרוויח כסף ולקנות לעצמו בגדים יפים, נעליים, בשמים יקרים. "אני עובד קשה ועושה עם הכסף מה שאני רוצה", הוא נהג לומר. "הוא היה ילד עצמאי ותמיד קנה לבד", מספרת אמו. "הוא תמיד היה לבוש טיפ טופ, שם דאודורנט ובושם בכמויות. 'חיים רק פעם אחת', הוא אמר, 'צריך ליהנות מהחיים'". הוא היה חתיך, יפה, והיו לו הרבה ידידות, אך הוא תמיד אמר להן: 'אין לי זמן, אחרי הלימודים אני רץ לעבודה'. תמיד הוא הלך לעבודה עם בגדים ממותגים ויפים, והיה חוזר עם כתמי קטשופ וקמח מהפיצריה או שמן מדוכן הפלאפל. דוראל אהב להיות עסוק, לעבוד קשה. בלי עבודה הוא היה משתגע בבית, ותמיד היה אומר שהוא רוצה להתקדם בחיים, להיות איש עסקים, להיות מיליונר, שיהיה לו האוטו הכי מפואר". למרבה הצער, הוא הספיק לרכוש רק אופניים חשמליים.
"קיווינו לנס"
שלושה שבועות לאחר שרכש לעצמו אופניים חשמליים, בעיצומו של ההסגר, החל דוראל לעבוד כשליח של חנות דגים בהוד השרון. "ניסיתי לשכנע אותו לא לעשות את השליחויות האלה", אומרת דוריס. "אמרתי לו: 'עכשיו קורונה, זה מסוכן', אבל הוא התעקש". ביום הראשון הוא עשה את השליחויות במכונית יחד עם חברו בן ה־19 שכבר היה בעל רישיון נהיגה. "הוא חזר הביתה מאושר, כאילו זכה במפעל הפיס. 'עכשיו יהיה לי כסף לבזבז', אמר. ביום השני הוא החליט לעשות את השליחויות בנפרד באופניים שלו.
"הוא אמר לי: 'החבר שלי הגיע לאסוף אותי' ויצא לכיוון המעלית. אמרתי לעצמי: 'שאלוהים ישמור אותך', וזו פעם הראשונה בחיי שאמרתי משפט כזה. אחרי שעתיים הגיע הטלפון הנורא"
"לא ידעתי שהוא ירכוב למחרת על אופניו, אבל באותו הלילה לא יכולתי להירדם. הייתה לי הרגשה לא טובה. הערתי את דניאל ואמרתי לו: 'בוא לא ניתן לדוראל לצאת בבוקר לעבודה'. כשקמתי בבוקר, ראיתי שדוראל כבר מוכן, לבוש, מבושם. הכנתי לו פיתה עם שוקולד לארוחת הבוקר, הוא אכל רק חצי, ואמרתי לו: 'אולי לא תלך? אולי תתקשר ותגיד שאתה לא יכול לבוא בגלל הקורונה? אני אשלם לך במקומם'. "הוא אמר לי: 'החבר שלי הגיע לאסוף אותי' ויצא לכיוון המעלית. אמרתי לעצמי: 'שאלוהים ישמור אותך', וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי משפט כזה. ב־8:00 הוא יצא, ובשעה 10:00 הטלפון צלצל ממספר חסום. דניאל ישב במרפסת והתפלל, אני ישבתי לידו ושתיתי תה. עניתי לטלפון. אמרו לי שמדברים מבית החולים בילינסון, שהבן שלנו היה מעורב בתאונה קשה ושמכניסים אותו לחדר ניתוח. דניאל הסיר את התפילין מידיו ומראשו ונסענו במהירות לבית החולים.
"העובדת הסוציאלית שפגשה אותנו אמרה לנו שהמצב קשה. אחד מהרופאים אמר לנו: '20 שנה אני בטיפול נמרץ, עדיין לא ראיתי תאונה כזו'. אחרי שיצא מהניתוח ראינו אותו מחובר למכשירים. כל גופו היה מרוסק. בגלל גילו הוא הועבר לשניידר, היו לו דימומים נוספים, והוא עבר עוד שני ניתוחים. כולנו ישבנו לידו והתפללנו, לא עזבנו אותו לשנייה. הבאנו רב שעשה פדיון נפש, אבל הרופאים כבר ידעו שזה הסוף. אמרתי לרופא: 'זה חודש ניסן, ויש ניסים ונפלאות' אך הרופא השיב לי: 'שום נס כבר לא יעזור לו'".
"היה לי קשה לשמוע את דברי הרופא שאין כל סיכוי", אומר דניאל. "כאדם דתי המשכתי להאמין עד השנייה האחרונה, ש'כל עוד הלב עובד - יש תקווה', כמו אמרה פרסית ידועה".
בבית החולים הציעו להורים לתרום את איברי בנם. "נזכרנו ששנה לפני התאונה יצא לנו לדבר על הנושא בבית", מספר דניאל. "ודוראל אמר: 'למה לא לתרום, הרי בן אדם שנפטר כבר לא צריך את האיברים שלו, ואפשר להציל חיים של אחרים'. הסכמנו". דוראל נפטר יומיים לאחר התאונה, ומגופו נלקחו להשתלה קרניות ומסתמים של הלב.
להנציח אותו
שלושה ימים בתום שנת האבל על סבו, אביו של דניאל, נכנסה המשפחה לעוד שנת אבל. אילו נשאר בחיים ייתכן שהיה נחשב לצמח.
דוריס: "כשעבדתי בגן לילדים עם צרכים מיוחדים הכרתי ילדים סיעודיים. הייתי מוכנה לקבל אותו בכל מצב. זה הילד שלי".
"הוא היה ילד שובב, השמחה של הבית, וגם ילד שבוגר הרבה מכפי גילו", אומר דניאל. "ילד שאהב לעזור, לתת. לא פעם היה נותן מכספו לחבר שמשפחתו במצב כלכלי קשה, מכל הלב, בלי לבקש שיחזיר. לפעמים היה קונה לחברים את כל מה שקנה לעצמו, חולצה, מכנסיים, תיק צד. היה דואג לכולם, גם לסבתא שלו שגרה לבד, והוא היה הולך ביום שישי להביא אותה כדי שתהיה איתנו בקידוש".
כל התמונות האחרונות של דוראל היו שמורות בטלפון שלו שהתרסק בתאונה. גיסה של דוריס מסגר קולאז' של תמונות שהביאו חבריו בשילוב תמונות מבר המצווה שלו. "אנו מתכננים להקים בבית פינת הנצחה לזכרו עם נר נשמה ותמונות", אומר דוריס. "בינתיים החתן של גיסי כבר הציב בבית הכנסת שלו נר תמיד לזכרו של דוראל. אנחנו מתכוונים לעשות כך בקרוב באחד מבתי הכנסת בכפר סבא".
"איך נוכל להנציח את היקר לנו מכל, בננו ואחינו האהוב דוראל, שאיבדנו בתאונת דרכים?", שואלים בני המשפחה. "בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. הכתיבה תחל אחרי חג השבועות ותושלם ביום השנה למותו".
במשפחה מציינים כי כל מי שמעוניין לתרום לכתיבת ספר תורה לזכרו של דוראל יכול לתרום לחשבון 417841/81 בבנק לאומי סניף 946 בכפר סבא.
