"זיווש, אח שלי,
13 שנים בלעדיך, ונראה כאילו הכול קרה רק אתמול. יום רודף יום, שעה, דקה, החיים נמשכים אך בעבורך הזמן עצר מלכת.
אנו מתמודדים כל הזמן עם אתגרים חדשים, עומדים במבחנים, סבורים ובטוחים שנעמוד בהם בהצלחה גם בהמשך, אך זה לא פשוט. יודעים שאתה אתנו בכל שעה, דקה ורגע, מכוון ושומר, ומנסים להתעודד מכך.
אנו משתדלים לשמור על אופטימיות, אך בפנים, החלל שהותרת הוא עמוק והזמן אינו מרפא. הגעגועים עזים ואין נחמה.
אפריל 2019. עוד יום זיכרון, אך זיווש, אנו זוכרים אותך כל הזמן ומזכירים אותך בכל הזדמנות שיש.
שוב נעמוד בצפירה, נשמע את שירי העצב בתחנות הרדיו, נצפה בשידורים הכואבים ונראה את תמונתך עם תמונות חללי מלחמות ישראל. ושוב נגיד את המשפט הקבוע "פשוט לא להאמין".
ולאחר מכן, שוב יום העצמאות, ובמותך ציווית לנו את החיים. נעמוד זקופים, נחייך, נגיד לכולם ש"אין מה לעשות והחיים חזקים מהכול". הגעגועים עזים, החלל הוא עמוק, והזמן אינו מרפא.
זיו, אתה חסר. אוהבת אותך וכל כך כל כך מתגעגעת,
אחותך מיכל"
*רס"ל זיו בלאלי ז"ל, בן עליזה ואלי, אחיה הבכור של מיכל, נפל במלחמת לבנון השנייה מירי קטיושות, בעת שיחידת המילואים שלו חנתה בכפר גלעדי לקראת יציאתה לקרב. הוא היה בן 29 בנופלו. הוא נולד וגדל בכפר סבא, התגייס ליחידה 8200, אחר כך הוצב בחטיבה 35 בגדוד 101. לאחר שחרורו משירות סדיר עבד בשירות הביטחון הכללי. את שירות המילואים עשה בחטיבת הצנחנים הצפונית. לאחר נפילתו באוגוסט 2006, נטמן בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, סמוך לביתו.
לקריאה נוספת: סיפור חייו של זיו בלאלי באתר יזכור.