"היי אח שלי,
עברו 46 שנים מאז שנפרדנו. אתה נווט צעיר שרק סיים את הקורס. הוצבת בבסיס תל נוף בטייסת הפנטומים, ואני תלמיד בכיתה י"ב.
מדהים שעד היום אף פעם לא חוויתי את החוויה של לכתוב לך מכתב או אפילו לספר לך בדמיון. אולי כי עד לפני שלושה חודשים עוד הייתי בן של אמא, וזה היה ה"תפקיד" שלה. ידעתי שהיא בכל רגע של צער או שמחה במשפחה הייתה "משתפת" אותך באמצעות דרכי הלב שלה, כמו שרק אמא יכולה.
אמא הלכה לעולמה, והצטרפה לאבא שעזב אותנו לפני חמש שנים, וכמו שהם האמינו, אני מקווה שהם נמצאים כעת אתך בממד שאנחנו לא יכולים להבין.
העובדה שנפלת בקרב שינתה את חיי כולנו, ותמיד הייתי מדמיין מה היה אילו, כמו בסרט "דלתות מסתובבות".
אני התגייסתי אחרי המלחמה ולא הלכתי לקרבי כמו שתיכננתי, כי ההורים לא היו עומדים בזה. אני, שצעיר ממך רק בשנתיים, הפכתי פתאום למשענת להורים, ומשחק התפקידים התהפך. פתאום התייעצו בי — ילד בן 18 — ושיתפו אותי בהחלטות שלא הייתי מעלה בדעתי לפני כן שהייתי צריך להתמודד אתן. מילד שובב שהיה מתרוצץ עם החבר'ה בתנועת הנוער, ונוסע לעיתים בטרמפים, הפכתי להיות הרבה יותר שקול ומתחשב בהורים.
התחתנתי כמעט מיד לאחר השחרור מהצבא, ונולדו לי ארבעה ילדים במהלך שמונה שנים. הבן הבכור שלנו נקרא רם — שם שמורכב מהאותיות הראשונה והאחרונה של שמך, בחירה שאבא ואמא היו מרוצים מאוד ממנה.
לידתו של רם הקהתה מעט את היגון שעטף את ההורים כל הזמן, והכניסה לבית צחוק ואושר, כמו בכל פעם שנולד לאחד מאתנו ילד. אבא ואמא ראו בילדינו — נכדיהם הראשונים — נחמה רבה, ונהנו לראות אותם גדלים. בחשש גדול ליוו אותם לצבא ותמכו בדרכם כשביקשו להתנדב ליחידות קרביות, רם לשירות בחיל הים בסטילי"ם, ואורי בפלס"ר שריון.
אחרי שנולדו ילדים לי, לשלמה ולאיציק, תמיד הייתי מדמיין איך היה נראה שולחן השבת או החג, עם ההורים, אילו היית נשאר בחיים ומקים משפחה.
כל השנים הקפדנו להיות מלוכדים, עבדנו כולנו בעסק משפחתי שהקמנו במשך כ-30 שנה. השנים חלפו, הילדים בגרו ובמהלכן אבא ואמא בורכו ב-11 נינים.
הזמן עשה את שלו. ההורים התבגרו. ליווינו אותם בשנותיהם האחרונות, כאשר נזקקו לנו פיזית ונפשית באופן צמוד ומסור, וכעת אנחנו מקווים שאמונתם התקיימה ואתם שוב מאוחדים שם למעלה.
מתגעגע מאוד, דוד".
*רחמים סופר, יליד כפר סבא, התגייס בשנת 1971 וסיים קורס טיס במגמת ניווט במטוס פנטום. מלחמת יום הכיפורים פרצה חודשיים לאחר סיום הקורס, ולמרות היותו נווט צעיר יצא לגיחות מבצעיות בסוריה ובמצרים. ב-15/10/1973 המריאו הנווט רחמים והטייס יגאל לפעולת הפצצה בעומק הדלתה המצרית. מטוסם נפגע ממערך הטילים המצרי. רחמים הוגדר "נעדר", והמשפחה קיוותה שהוא שוהה בשבי ושיוחזר במסגרת חילופי שבויים. בן 20 וחודשיים היה במותו. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת סגן. רחמים השאיר אחריו הורים ושלושה אחים.
לקריאה נוספת: סיפור חייו של רחמים סופר באתר יזכור.
