ערב קריר ירד על אילת. לו נקלע זר למזרקה המוזיקלית בעיר, ודאי היה מחייך לעצמו ואולי גם מצטרף למעגל הרוקדים והרוקדות. נדמה לי שאיריס פרחי, אמו של איל ז"ל, היא הראשונה שקמה ורקדה.
כמה שעות קודם לכן ירדה הקבוצה מהאוטובוס. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם החבורה שהגיעה לאילת לנופש של שלושה ימים. קבוצה שברגע הראשון נראה שכל דאגות חבריה מסתכמות במציאת זווית מתאימה לסלפי מחויך, אבל מאחורי כל חיוך מסתתר עצב עמוק, ומאחורי כל עין צוחקת יש עין בוכה.
כל 130 משתתפי הנופש הם משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן ברגע אחד לא צפוי. כולם חברים ב"משפחה אחת", "העמותה שמכניסה קרן אור לחיי המשפחות שחשכה נפלה עליהן", אומרת המנכ"לית שנטל בלזברג. "אנחנו מטפלים בכ־3,550 נפגעי פעולות איבה מכל המגזרים".
יהודים לצד ערבים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים, עולים חדשים, צברים, עירוניים וקיבוצניקים מכל קצות הארץ. הרי השכול מעולם לא הבחין בין בני אדם.
העמותה, שהוקמה בעקבות הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים בשנת 2001, פועלת מתרומות בלבד ומלווה משפחות שכולות שאיבדו את בניהן ובנותיהן בפיגוע או בפעילות מבצעית בצבא.
בטיולים, כמו הטיול שנערך באילת, הם מצליחים למצוא אוזן שבאמת מסוגלת להבין מה הם חווים. רק בנופש כזה אפשר לשמוע שיחות על פוליטיקאים שהגיעו לשבעה ופלטו שטויות, לצד בדיחות קלילות ושיתופים על חלומות על אלה שאינם, חלומות שאינם יכולים לשתף בהם מישהו בחיי היום־יום. הפער בין רגעי הצחוק, הריקודים והבדיחות ובין הרגע שמדברים בו על הבן או על הבת שאינם כמעט בלתי נתפס, אך מלמד יותר מכול על כוח החיים. ההורים שספגו את המכה הכואבת ביותר מוצאים דרך להמשיך לחיות.
"אם נפרק הכל, עדי תחזור?"
יעל ושבתאי (סבינו) אוסמן מכפר סבא, הוריה של סמלת עדי שנהרגה בחדירת מחבל למוצב בנצרים באוקטובר 2003
"יותר מ־40 שנים פועלת המסעדה שלנו, סטקיית סבינו, בשכונת עלייה בכפר סבא. ממש סמוך אליה הקמנו את האנדרטה לזכר בתנו עדי, ששירתה כאלחוטנית בגדוד 92 בנצרים. רצף של פשלות גדולות אפשר את כניסתו של המחבל לבסיס, ושם הוא רצח את עדי.
"עדי, בת 19 בנופלה, הייתה האחות השלישית מתוך ארבעה ילדים. היא הייתה צעירה ב־14 שנים מאחותה הגדולה שכבר היו לה ילדים אז. לבכור שבהם, רותם, הייתה קשורה במיוחד ואהבה אותו אהבת נפש. האחיין הראשון שלה. ממש לאחרונה שאלתי אותו אם הוא זוכר את עדי, והוא ענה, 'סבתא, אני זוכר אותה כמו אתמול'.
"אחרי נפילתה היינו במצב קשה, כמעט מפורקים, ואז אתה שואל את עצמך אם תפרק את הכל עדי תחזור? אנחנו צריכים להחזיק בית שבדיוק בנינו, מסעדה, ילדים ונכדים. עבדנו קשה מאוד מאז באנו מקיבוץ רגבים לעיר כדי להקים את כל זה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, אם היא תחזור, אני מוותרת על הכל ומפרקת הכול במו ידיי לגורמים, אבל זה לא יחזיר אותה.
"זה קשה וכואב גם עכשיו. עד היום כשהילדים שלי נזכרים בה הם בוכים. הפצע לא מגליד, הזמן לא מרפא.
"היום אנחנו לא יוצאים הרבה מהבית וגם לא תמיד אוהבים את החיבור עם משפחות שכולות אחרות. לפעמים ההרגשה מזכירה גירוד בפצע כואב, אבל השילוב בנופש בין מנוחה ובין תוכן נותן לנו אוויר וקצת, ממש קצת, הקלה וטעם לחיים".
