השבוע הגיע לסיומו פרויקט ייחודי "שורדים: קורונה", חקר ויזואלי שהפגיש 40 ניצולי שואה בשנות השמונים והתשעים לחייהם עם עברם ועם מציאות חייהם בהווה על רקע התמודדותם עם מגפת הקורונה. 40 מתנדבים חברו לניצולים וחקרו ביחד כיצד התמודדו הניצולים, כאוכלוסיית סיכון מיוחדת, עם הניתוק מהמשפחה והבדידות שכפתה עליהם המגפה. במהלך המפגשים יצאו הניצולים יחד עם המלווים שלהם כשהם מצוידים במצלמות, צילמו בעצמם והמלווים שלהם ענו להם בתמונות משלהם.
קראו גם >>>
"באמצעות המצלמה הצלחנו לקבל הצצה משמעותית ונדירה לתוך עולמו של השורד", אומרת יוזמת הפרויקט, שיבי איסמן מהוד השרון, מייסדת המכון לחקר ויזואלי. "הפרויקט היה הזדמנות לבדוק איך הם תופסים את המגפה, ואיך השנה הזו השפיעה על חייהם. האם ההתמודדות העכשווית הציפה זכרונות עבר? עד כמה הזכרונות הללו עיצבו את החוויה שלהם בהווה? אחת מהשורדות, למשל, צילמה שלט 'אין כניסה ללא מסכה' ואמרה שהזכיר לה שלטי 'אין כניסה ליהודים' או 'אין כניסה ללא טלאי צהוב'. היו שצילמו גדרות, בהשראת גדרות המחנה ששהו בו. המלווים עצמם, רובם בגילאי הילדים של הניצולים, חלקם דור שני או שלישי לשואה. הפרויקט הפגיש אותם עם ילדות בצל השואה, היסטוריה משפחתית שמעולם לא סופרה, העברת הלפיד לדורות הבאים.
לדברי איסמן, תוצאות החקר הויזואלי מפתיעות ומרתקות: ציפינו לראות שורדים מדוכאים, מפוחדים, חלשים ומיואשים. רבים ממשתתפי הפרויקט הציגו תמונה אחרת: מצאנו אנשים אופטימיים, מלאי אנרגיה ורצון לחיות, חזקים מהקורונה. אנשים שאומרים: עברנו כל כך הרבה בחיים שלנו שזה לא מה שיהרוג אותנו. פעם שורדים, תמיד שורדים".
במהלך השנה האחרונה הלכו לעולמם יותר מ-15 אלף ניצולים, כ-900 מהם נפטרו מקורונה. "במיוחד בשנה זו", אומרת איסמן, "זו המחויבות שלנו, צו השעה ממש, לייצר זיכרון אחר, רלוונטי וקולקטיבי, שיוכל להעביר את הלפיד לדורות הבאים".
תערוכת צילומים פרי יצירתם של השורדים עלתה בערב יום השואה באתר המכון לחקר ויזואלי. בקרוב יוצגו הצילומים במכון לחקר ויזואלי בהוד השרון ובהמשך תנדוד התערוכה ברחבי הארץ.
ראובן פישרמן: לדבוק בחיים
ראובן פישרמן (94) מכפר סבא נולד בקופנהגן, דנמרק. כשהגרמנים פרצו לביתם באישון לילה, אביו, אחיו ואחותו הצליחו לברוח מהחלון. ראובן יחד עם אמו ואח נוסף נשלחו בקרונות רכבת לבהמות למחנה הריכוז גטו טרזינשטאט בצ'כיה. הוא זוכר את שנות המחנה כמשפילות וטראומטיות. בתום המלחמה חזרה המשפחה לדנמרק. אחותו שחלתה באפילפסיה נפטרה זמן קצר אחר כך, אמו ניסתה להתאבד מספר פעמים ואחיו הצעיר ניתק עמו את הקשר. ראובן הכיר בדנמרק את בירגיט, ניצולת שואה אף היא, הם נישאו ועלו לארץ ב-1972 ולהם שתי בנות, שמונה נכדים ושתי נינות.
ראובן מרבה לדבר על ילדותו בדנמרק שלפני המלחמה. היהודים חיו כאזרחים שווי זכויות וסמכו על הממשלה הדנית שתעשה הכול כדי להגן על חייהם. לדבריו, שכשהגרמנים דרשו מיהודי דנמרק לענוד את הטלאי הצהוב, ממשלת דנמרק התנגדה לכך בכל תוקף. כשגבר הלחץ הגרמני על הממשלה, נציגי המשטר הדני יצאו בהצהרה שאם היהודים ילבשו טלאי צהוב, כך גם כל שאר אזרחי המדינה. בסופו של דבר יהודי דנמרק לא ענדו את הטלאי. הממשלה הדנית גם מנעה מהנאצים לשלוח אותם למחנות השמדה. כמה חודשים לפני תום המלחמה, הוחזרו ראובן ומשפחתו לדנמרק בעקבות הסכם סודי של הממשלה הדנית עם הגרמנים, ומאות אנשים קיבלו את פני היהודים ברחובות עם דגלים.
ראובן חש חוב גדול לדנים וגאווה עצומה על היותו דני בעצמו. "אני ישראלי, אבל במנטאליות אני עדיין דני", הוא אומר.
תקופת הקורונה לא עברה עליו ועל אשתו בקלות. הוא נכנס לדיכאון לאחר שאחותו הבכורה נפטרה בשבדיה, והיה צריך להסיע את בירגיט שלוש פעמים בשבוע לבית חולים מאיר לטיפול דיאליזה. "חששתי שאם הקורונה תתפוס אותה היא תמות", אמר והוסיף, "כנראה שהישרדות זה בטבע של כל מה שחי". ואכן בתמונה שצילם בגינת ביתו, נראים חרקים הניזונים מהאבקנים של פרחי הקאלה שלו. "לא גירשתי אותם, זה התפקיד שלהם, לשרוד".
"זה היה מדהים לראות את הצילומים של ראובן, למשל אדנית הבצל הירוק שמצמיחה שורשים מחדש, או החרקים שניזונים מהאבקנים", אומרת המלווה של ראובן, זהבה באום (70) מכפר סבא. "אני דור שני לשואה. ההורים לא סיפרו, ואני לא שאלתי, וכיום אני מכה על חטא, מנסה להשלים. זה התיקון שלי, זו הצמיחה שלי. העבודה עם ראובן הייתה חוויה רגשית מיוחדת במינה. זכיתי להכיר שורד שואה שעל אף כל שעבר בחייו הוא שומר על הדבקות בחיים".
תרצה זעירי - מאחורי הגדרות
תרצה זעירי (91) נולדה באמסטרדם, הולנד, תחת השם לוּס, להורים מהגרים ילידי תורכיה. עם תחילת המלחמה האב עזב והאם נותרה עם שני ילדיה. כנערה בלונדינית בעלת מראה לא יהודי יכלה לוס להסתובב ברחובות בחופשיות. ואולם, ב-1944, והיא בת 14, נשלחה למחנה ברגן בלזן יחד עם אמה ואחיה, שם חלתה ומצבה היה קשה. קצין גרמני שהבחין בה, מצא דמיון רב בינה לבין לבתו שאותה לא ראה שנתיים. הוא החליט לסייע לה - נתן לה תפוח עץ, קוביות שוקולד, סוכרייה, תפוח אדמה, בצל וגם את מנת הוויטמינים שלו. בזכותו הצליחה לשרוד.
"הסיפור הזה תמיד מוציא ממני את הנשמה", אומרת תרצה, "להיזכר זה תמיד קשה מאוד ועכשיו קשה יותר. הרבה שכחתי אבל זה טבוע בי. כשאני נזכרת בקצין הגרמני ו'שומעת' אותו, אני חושבת עליו. הוא היה אמיץ, רגיש, הביע את הרגשות שלו, אהבתי את החיוך, לא הבנתי את זה אז, רק כשבגרתי. בדרך שבה הוא התנהג אליי הוא נתן לי אומץ להילחם, עורר בי רצון לא להיכנע. במקום למות חיכיתי לו שיבוא".
במרץ 1945 שוחררה מהמחנה בזכות הסכם חילופי שבויים בין תורכיה לגרמניה, ובאוגוסט 1945 הגיעו ברכבת לראש הנקרה. בארץ היא קיבלה את שמה הישראלי – תרצה.
במשך שנים היא לא סיפרה לבני משפחתה על קורותיה במלחמה. רק ביום הולדתה ה-80 החלה לחלוק מעט ממנו.
בתקופת הקורונה הייתה תרצה מאותם ניצולי השואה שנסגרו מאחורי גדרות בבתי הדיור מוגן. הבידוד בחדר סגור, הצורך לראות את בתה ניצה מעבר לגדר, הפכו את תקופת הקורונה לקשה עבורה. משיחות עם דיירות בבית הדיור המוגן החלה להבין שקיים אצלה פער גדול, ממש חור, בתשבץ החיים שלה. הקורונה עוררה אצלה שאלות אודות עברה, איך אמא שלה הצליחה להחזיק אותה בחיים.
בתה, ניצה שרון (55) מבני ציון, שמעה על הפרויקט והחליטה לרתום את אמה לעבודה משותפת. "כל החיים ינקתי שואה, גדלתי שואה וגם הדפתי שואה", אומרת ניצה ומדגישה שזו הזדמנות מיוחדת במינה, אולי רגע לפני שמאוחר מדי, לייצר יחד עם אמה זיכרונות שעד היום לא היו קיימים עבור שתיהן. "אין ספק שהפרויקט הזה הוא בשביל שתינו".
"השיחות עם ניצה קירבו בינינו", אומרת תרצה, "הייתי מחכה לכל פגישה יותר מאשר מקודם".
במהלך הפרויקט תרצה הרבתה לצלם את הגדרות של בית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת כיום, זכר לימיה במחנה הריכוז. "הכוח שקיבלתי אז עזר לי כל החיים וגם בשנה הזו. חייבים להמשיך, ותמיד חייבים להישאר חזקים".
משה סולומון - "שואה יש רק אחת"
סולומון משה (84) מכפר סבא, לשעבר מנהל מע"מ בגוש דן, נולד באתונה. כשהיה בן שש אביו נפטר משחפת ולאחר שהגרמנים כבשו את אתונה נדד עם אמו ממקום מסתור אחד לשני כשהם מצוידים בתעודות זהות עם שמות נוצריים.. במהלך השיחות עם המלווה שלו, היילי פרנקל קציר, הביע סולומון את צערו על כך שאין לו זכרונות מאביו, וסיפר כי נהג להמציא זיכרונות מדמיונו. באחרונה הוא עבר בדיקה סרולוגית ובדמו התגלו נוגדנים לשחפת, ככל הנראה בשל החשיפה בילדותו לאביו החולה. "פתאום התגלה בדם שלי זיכרון מאבא", אמר והצטלם עם המסמך שבישר לו תוצאות הבדיקה.
סולומון נשוי לאראלה, אב לשניים וסב לשלושה. לדבריו, בתקופת הקורונה הוא סבל מהניתוק מהמשפחה והנכדים ומחוסר היכולת להמשיך בקצב החיים הרגיל שלו, ואף נזקק לטיפול תרופתי נגד דיכאון. כשילדיו ונכדיו יכלו להתראות איתו רק דרך הגדר בחצר ביתו, הוא לא יכול היה להימלט מזיכרון הילדות האחרון שיש לו מאביו – כשראה אותו מבעד לגדר בעת שביקר אותו בסנטוריום לחולי שחפת.
"בכל תקופת הבריחה שלי לא הסכמתי להיפרד מהדובי הקטן שלי. הדובי הזה כבר עבר לילדיי ולנכדיי. באחרונה הודעתי להם שאני רוצה להעביר אותו ל'יד ושם' והם הביעו התנגדות. הם רוצים שיועבר גם לנינים שלי, וקנו לי דובי תואם חדש". הוא הצטלם, כמובן עם הדובי הישן, וגם עם החדש.
בתקופת הקורונה חזר לתחושת הנרדפות שליוותה אותו כילד פליט בתקופת השואה. "חשתי ששוב הפכתי למטרה. אז הייתי מטרה כילד, ובתקופת הקורונה הייתי מטרה כזקן. אם בשואה ידענו מי האויב שלנו, מי מסכן אותנו - בקורונה כולם יכלו לסכן אותנו. תקופת הקורונה הייתה התקופה השנייה הכי קשה בחיי, אבל שואה יש רק אחת".
היילי פרנקל קציר (48) מכפר סבא, מנהלת שיווק בעמותת רקפת, מאמנת אישית, ומנחת קבוצות לגיל השלישי, התנדבה לפרויקט בעקבות קול קורא למתנדבים. "מצאתי את עצמי נסחפת בהתרגשות אחר הפתיחות, הכנות והחופש שמייצר המפגש המיוחד הזה בין השורד, המנחה והמצלמה".
לפני שפגשתי את סולומון הייתי מוכנה לפגוש קשיש, מסכן, חולה, חסר כל, מוזנח, ומצאתי אדם חיוני, אקטיבי ומלא הומור".
