אחיות לצרה: אתמול בבוקר (ראשון) אחרי משמרת לילה בחדר המיון בבית חולים מאיר בכפר סבא העלתה אחראית המשמרת שלי דרימר רכניץ פוסט קורע לב על תפקודה במשמרת.
הסיפור שלה, הוא הסיפור של כולנו, והנה הוא לפניכם:
"37.65 שקלים זו התוספת שמקבלים על אחריות משמרת בבית חולים. לא לשעה אלא לכל המשמרת.
8 שעות שבהן הייתי אחראית במיון על כ 40 חולים בכל רגע נתון, 40 חולים שבאים והולכים, משתנים כל הזמן, חלקם ״פצצות מתקתקות״, עשרות אמבולנסים שמציגים לי חולים במצבי חולי שונים ואני צריכה להחליט מי יכנס מייד ומי יכול להמתין...
8 שעות בהן הייתי אחראית גם על כל הצוות הסיעודי, שכולם ״מחזיקים את הראש מעל המים״, כולם בקונטרול על החולים שלהם, כולם יודעים שחולה x צריך זה וזה וחולה y צריך זה וזה, שכולם מספיקים לצאת להפסקה. אחראית על זה שהחולה הפסיכיאטרי יתאשפז עם השגחה, שהאורולוג יגיע כבר לבדוק את החולים שמחכים לו שעות, כנ״ל לגבי הנוירולוג/הפסיכיאטר/הרופא דיאליזה/הייעוץ מטיפול נמרץ כללי/נשימתי/קרדיאלי. אחראית על זה שהמנקה תעבור מדי פעם ותרוקן את הפחים שעולים על גדותם ותעביר סמרטוט על הקיא של החולה ששכב במיטה x, אחראית שהמדפסות יעבדו, שהמדבקות יגיעו, שהטכנאי רנטגן יגיע לצלם את הקשיש עם הבצקת שעוד שניה מת.
אחראית שהסניטרים יגיעו ויקחו את החולה הנכון למקום הנכון. אחראית להודיע לכל מחלקה על האישפוזים שיקבלו, לנהל איתם משא ומתן למה החולה הזה צריך מקום מול התחנה וכמובן להתנצל שיש הרבה אשפוזים כי הרי אני הבאתי את החולים למיון...
אחראית להזמין מבית המרקחת או מהתורן תרופות שאזלו , אחראית לחפש חולים שנעלמו מהמיון, אחראית להזמין את הבטחון כשמישהו מתפרע, אחראית לקבל תשובות חריגות מהמעבדה, אחראית לנדנד לct/us מתי כבר אפשר לשלוח את החולה.
8 שעות בהן אני צריכה להתנצל בפני החולים ובני משפחותיהם שהטיפול בהם לוקח כל כך הרבה זמן, ש: "כן, בטח שיש פה רופאים אבל הם עסוקים עם המון המון חולים״,״כן, בטח שאמא שלך לא מרגישה טוב אבל אני מתנצלת אין לי מיטה פנויה להשכיב אותה״, ״כן אני מבינה שהוא נפל וצריך סיטי ראש ובהחלט יתכן שיש דימום אבל צריך להמתין שהסיטי יוכל לקבל אתכם״, ״אני מתנצלת שהשירותים לא נקיים ואין נייר טואלט״, ״נכון, זה בהחלט לא הגיוני לחכות לבדיקת רופא 3 או 4 שעות, לצערי זה המצב״....
8 שעות שבהן לא יצאתי להפסקה, יצאתי או יותר נכון רצתי, לשירותים פעם אחת, לא אכלתי, לא הגבתי להודעות ווטצאפ שקיבלתי מבעלי והילדים, בקושי נשמתי. חטפתי צעקות מהחולים ובני המשפחה המתוסכלים, חטפתי עלבונות כואבים כמו ״אין לך לב״ או ״לא אכפת לך״...
יצאתי מהמשמרת הזו מרוסקת, עם דמעות בעיניים ותסכול ענק.
וכל זה תמורת 37 שקלים ו 65 אגורות.
נכון, אני לא במקצוע הזה בשביל השכר, אבל זה פשוט מעליב והזוי ובלתי הגיוני בעליל".
