בצהרי יום חורף קר במסעדת "עלמא" באשדוד תוכלו למצוא שני סוגי אנשים: אלה שהולכים לשירותים לפני שהם מזמינים ואלה שממתינים עד שיזמינו ורק אז פונים לדרכם. אתם יכולים לזהות כל אחד מסוגי האנשים בקלות:
אלה שהיו כבר מרגישים נינוחים, סוקרים את התפריט הצבעוני בסבלנות, מתקילים את המלצרית בשאלות חקרניות ומתחרטים פעמיים על כל מנה שהזמינו - גם הראשונה וגם העיקרית.
לעומתם אלה שדחו את ההליכה לשירותים מבצעים את ההזמנה בעמידה, כשהם מקפצים מרגל לרגל, מזמינים את המנה הראשונה שעיניהם נחו עליה, לא שמים לב שהמלצר אמר שהמנה פיקנטית והם לא מסוגלים לגעת בחריף, וחשים תסכול וחוסר אונים אחרי שהזמינו את המנה העיקרית, כשהמלצר מודיע להם שמגיעה להם גם מנה ראשונה ושתייה.
אבל גם אלה וגם אלה, כשהם נכנסים לראשונה בחייהם לתוך חדר השירותים המעוצב של המקום, עם השילוב המהמם של צבעים, פרחים, כיורים, מראות, צורות ומגבות בד לנטילת ידיים, מבינים היטב שהגיעו לאחד ממוסדות האוכל הכי מושקעים, הכי מתוכננים, הכי יצירתיים והכי מסבירי פנים שיש באשדוד - ולא אסתכן אם אקבע כי ככל הנראה מדובר במסעדה עם חדר השירותים הכי יפה בדרום.
מתגייסים למען החיילת
אבל בואו נצא לרגע מהשירותים. ב"עלמא" מגישים עסקיות בין השעות 12:00 ל־17:00 במחירים לא זולים (אבל גם לא יקרים מדי), שנעים בין 66 שקל ל־115 שקל בעבור מנה עיקרית, מנה ראשונה ושתייה, עם סימונים מתחשבים בצד של כל מנה טבעונית או אפשרות למנה טבעונית.
עוד מספר התפריט שיש אפשרות לשדרג את המנות הראשונות ב־24 שקלים נוספים, אבל מכיוון שהמנות הראשונות כבר משודרגות, כפי שנגלה בהמשך, אין בזה ממש צורך, אלא אם כבר טעמתם את כל המנות הראשונות שהמקום מציע ובא לכם לגוון - ואז זה הגיוני.
היינו שלושה - שני גברים רעבים כדבעי וחיילת עם גימ"לים שרק רצתה לחזור לבסיס למרות המחלה (כן, קראתם נכון. ולא, זה לא חלק מהסימפטומים של המחלה. היא באמת רוצה לחזור לבסיס)
החיילת הזמינה למנה ראשונה כרובית עם טחינה, קרמל סויה ועשבים ירוקים, ולעיקרית ניוקי עבודת יד בשמנת, מרווה וכמהין. היא דיווחה בסיפוק שהכרובית טעימה, ולאור גודלה התגייסנו כולנו כדי לבחון את צירוף הטעמים הנלווה (מוצלח בהחלט).
הכובד המענג של מנת הניוקי (המוצלחת בפני עצמה), בעלת רוטב השמנת המסיבי, היה כבר יותר מדי עבורה במצבה והיא לא הצליחה לצלוח אפילו חצי מנה - וכמה טוב שיש הורים טובים, שעוזרים לילד כשקשה לו.
במורד הגרון מתחלקת בטטה
הדגש ששמים ב"עלמא" על אסתטיקה בצלחות בא לידי ביטוי אופטימלי במנה הראשונה של אחד הגברים הרעבים: בטטה בתנור, אפויה על מלח, שרועה מעדנות על שלולית יוגורט באפלו, עוטה ירוקים ועטופת קרמל סויה.
מנה שהיא מועמדת ראויה לזכייה בכל תחרות יופי של מנות ראשונות, ונהנית גם מטעם לא רע בכלל - אם כי השילובים בין הקרמול ברוטב והסילאן שהותז על היוגורט לבין המתיקות של הבטטה היה בעבור הרעב קצת יותר מדי.
למזלו, החיילת הפקירה את צלוחית הסחוג ("פסטו חריף" קרא לזה המלצר) שהוגשה עם הכרובית שלה, מה שבהחלט עזר לו להחליק את כל המתוק הזה במורד הגרון.
כמנה עיקרית הזמין הגבר הרעב פסטה טליאטלה בעבודת יד עם חמאה, פסטו עשבים, מרווה, פטריות ושרי. תענוג של מנה, שכמו הניוקי מורגשת בה עבודת היד הבטוחה של השף שהכין את הפסטה הביתית המצוינת, אשר הוגשה אל דנטה.
אגב, אם המנה באמת היתה מוגשת אל דנטה הוא היה כותב ספר בשם "הפסטה האלוהית" ולא "הקומדיה האלוהית" (אבל אז הוא בטח היה כותב שם שנתחי הפרמזן שפוזרו בנדיבות לא היו איכותיים מספיק. הוא הרי איטלקי, והם אוהבים את גבינת הפרמזן שלהם קשוחה).
הערה שהיא מחמאה: בגלל שהרעב התלבט בתחילה אם להזמין סלט ירקות ולבסוף החליט שלא, אבל לא בלב שלם, הוא קיבל על התלבטותו זו מנה של סלט ירקות על חשבון הבית (ועוד כזה שמונח מעדנות על גבי מצע לַבַּנה טרי). נסו זאת בעצמכם.
יפה שתיקה לדגים
את המנה הכי טובה בארוחה קיבלתי אני. מדובר ביצירה מרתקת שהוגשה בתוך קערית חרס נאה והכילה ארטישוקים, סלקים צלויים ותרד על קרם תירס ופרמז'ן. מנה נפלאה ויפהפייה, עם טעמים מנוגדים שהשלימו האחד את השני למפגשים מרתקים בכל מזלג אקראי שנבר בכלי והועמס לטעימה.
אבל היתה גם המנה העיקרית שלי, שלא היתה מנה טובה, ובמידה מסוימת אני שמח על כך, גם כי בחיים חייבים להישאר עם הרגליים על הקרקע ולא לחשוב פתאום שהכל מושלם אחרי ארוחה כה טובה במסעדה עם השירותים הכי יפים באזור.
זו היתה מנת הפיש אנד צ'יפס. סך הכל, יחסית למנות המושקעות כל כך, זה נשמע ברור מאליו וקל להכנה, אבל דווקא כאן היתה הנפילה כשהמנה הוגשה קרירה, ודג הקוד שחולק לנתחונים קטנים ונעטף בבלילה אחידה מדי הרגיש כאילו יצא מטיגון די מזמן ועבר ייבוש כללי במיקרוגל לפני שהוגש. מאכזב.
ואם כבר התגנבה נימה מרירה אז חייבים להמשיך במרירות. מרירות לטובה, הכוונה.
ב"עלמא" מוגשת בירה מצוינת מחבית בשם "אדלווייס" (באנגלית: Edelweiss, ובעברית: לבן אצילי). יש מי שזוכר את השיר שנכתב והולחן על ידי הצוות רוג'רס והמרשטיין עבור המחזמר "צלילי המוזיקה".
מדובר בשיר אהבה לפרח בשם אדלווייס, המשמש בשיר סמל לאוסטריה, מולדתן של דמויות המחזה. הבירה מתיימרת להתגאות במאפיינים דומים לפרח - טהורה, ייחודית ומעוררת תשוקה. עבורי הארוחה ב"עלמא" היתה כזו, והפגמים הקלים שהתגלו בחמש מהמנות, כמ גם הנפילה עם מנת הדגים, רק הכניסו את הדברים לפרופורציות.
בסך הכל החיים הם לא חדר השירותים של "עלמא".
מראה מקום:
"עלמא", רחוב יונה הנביא 2, אשדוד
טלפון: 072-3361152
שעות פעילות: שבעה ימים בשבוע, 12:00-24:00
פסקול: פופ-רוק רך ושקט (כמה שקט? אפילו שאזאם לא הצליח לזהות מה היה לנו שם)
תג מחיר: עסקית ניוקי - 72 שקל, עסקית טליאטלה - 72 שקל, עסקית פיש אנד צ'יפס - 66 שקל, שליש אדלוויס - 18 שקל; סך הכל: 228 שקל
